נזר הקודש - בכורות קעה

א דף מ"ח גמרא, דמית האב אימת וכו' ומסקנא אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' וכו' והכא בדרב אסי ורב פפא קמפליגי. - והיינו דר"מ סבר כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות. וסבר ג"כ כרב פפא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, וכו"ע סברי חמש ולא חצי חמש ולכך פטורים, ור' יהוהה סבר דאחין שחלקו יורשים הוי מטעם דסבר יש ברירה, אי נמי לא סבר כר"פ אלא סבר דמלוה ע"פ גובה גם מן הלקוחות ולהכי סבר דחייבין לשלם, זהו תוכן הסוגיא. ב ולפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם פרי"א מבכורים ה"כ שכתב וז"ל מת האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום בין שלא חלקו האחים בין שחלקו ינתן מן הנכסים ה' שקלים שכבר נתחייבו הנכסים עכ"ל, ותמוה טובא דהרי קאמר הש"ס אלא בתוך ל' יום כי חלקו אמאי מחייב ר' יהודה ליזיל לגבי האי ולדחייה, ולגבי האי ולדחייה, מבואר כי גם ר' יהודה לא מחייב כי מת בתוך ל'. - והרמב"ם בפיה"מ כתב ג"כ דבמת בתוך ל' אינו מחייב, והכס"מ הקשה בזה וכתב כיון דללישנא קמא קא מתמה הש"ס ולדחייה רק לר"מ משמע דלר' יהודה ליכא האי סברא דלדחייה, ופסק הרמב"ם כלישנא קמא, יעוי"ש. - ויש להבין באיזה סברא פליגי הני תרי לישני. ג ונראה דפליגי בשעבודא דאורייתא דלישנא קמא סבר דכיון דאמר ר' יהודה נתחייבו הנכסים סבר שעבודא דאורייתא. - ולא שייך ולדחייה כיון דהשעבוד חל על הנכסים. - ולישנא בתרא סבר שעבודא לאו דאורייתא וממילא שייך ולדחייה גם לר' יהודה ולהכי מוכרח לאוקמי' במת לאחר ל', אבל הרמב"ם סבר שעבודא דאורייתא כמו"ש בפי"א מה' מלוה ולוה ה"ד ולהכי גם בשמת בתוך ל' ג"כ חייבים לשלם מטעם דע"כ נתחייבו הנכסים בתורת שעבוד כשיגיע הזמן יש חיוב תשלומין. - עוד אפשר לומר דתרווייהו לישני סברי שעבודא דאורייתא ופליגי אם חל השעבוד קודם ל' דהיינו טרם שבא החיוב. - דהלישנא קמא סבר דהשעבוד חל תיכף משעת הלידה. והלישנא בתרא סבר דשעבוד בא לאחר ל' שהוא זמן החיוב. - ובזה בחר הרמב"ם כלישנא קמא מטעם דשעבוד התורה אלים טובא שלא יכול להבריח נכסיו. ד ומטעם זה גובה גם מן הלקוחות דכיון דשעבודא דאורייתא נמצא דמן התורה טורפין גם מלקוחות, ורק מפני תיקון העולם, וזה שייך בהלואה שאין לה קול, משא"כ חוב פדיון מסתברא שיש לו קול מפני שהוא חוב הכתוב בתורה. - ואפילו אם אמרינן דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר. - אבל ע"כ אית ליה קול, וטורפין גם מן הלקוחות. - וכמו שכתבו כן התוס' ב"ק י"ד ד"ה שמע מינה דגבי נזקין ליתא תקנה דלקוחות, ולא דמי למלוה ע"פ דהתם מאן דיזיף בצינעא יזיף, אבל מזיק לא דייק ואית לי' קלא יעוי"ש, וא"כ מסתבר דפדיון בכור אית לי' ג"כ קלא, וטורפין גם מן הלקוחות. ה ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לכאורה טובא דהלא הא דיורשין הוי הוא מטעם ברירה כמו שפירש רש"י. - וא"כ הרמב"ם דסובר אין ברירה א"כ ליכא כלל דין יורשין גבי אחין שחלקו אלא דינם כלקוחות. - והרמב"ם פוסק בפי"א מה' מו"ל ה"ד דמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות. - וגם סובר דמלוה הכתובה בתורה לא הוי ככתובה בשטר, עי' בפיה"מ הכא. - ובסוף פר"ק דערכין. - אמנם כיון דסבר הרמב"ם שעבודא דאורייתא שפיר גובין מלקוחות. - ולהכי אעפ"י שסבר הרמב"ם אין ברירה ואחין שחלקו דינם כלקוחות. מ"מ כיון דשעבודא דאורייתא, וסבר הרמב"ם דנשתעבדו הנכסים תיכף משעת לידת הבכור. - להכי סבר דגם במת האב בתוך ל' מחויבין לשלם וחזר בו הרמב"ם ממה שכתב בפירה"מ. - וכתב להלכה דגם במת בתוך ל' חייבין לשלם מטעם שנתחייבו הנכסים, וכמוש"נ. א דף מ''ט, תנא רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום. - ופירש"י גבי שתי נשים של שני אנשים, ואע"ג דחד הוי בכור ממנפ"ש וכו' ואפ"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי יעוי"ש. - והנה לקמן באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה, ופירש"י כיון דאיכא חד בכור וכו' יעוי"ש, מבואר מזה לשיטת רש"י דבאיש אחד ושתי נשים כיון דאיכא ממנפ"ש חייב ליתן פדיונו. - ובשתי נשים ושני אנשים לגמרי פטור. - וזהו כשיטת הראב"ד בהשגה בפרי"א מבכורים הכ"ה. אבל שיטת הרמב"ם שם הוא להיפך, ודבריו תמוהים כאשר תמהו שם בכס"מ ובטור ובב"י יעוי"ש. - ובאמת תמוה בין לשיטת רש"י והראב"ד, ובין לשיטת הרמב"ם דמ"ש זה מזה, דהלא בשניהם איכא רובא לחיוב, והיינו דשמא האינה מבכרת ילדה זכר בראשונה והאשה שבכרה ילדה זכר ונקבה. - ואת"ל דהאינה מבכרת ילדה התאומים אבל שמא ילדה זכר בראשונה. ואין הבדל בזה בין שתי נשים לאיש אחד לבין שתי נשים לשני אנשים ומדוע נקטו בחדא לחיוב ובחדא לפטור. - ב ונראה דסברת הרמב"ם דבאופן ששתי נשים הן של איש אחד. - כיון שיש נאמנות להאב להעיד מי הוא בן אשה זו או הבת של אשה זו. - וא"כ אם הי' אומר שיודע שהאינה מבכרת ילדה נקבה היה נאמן. - ממילא גם באופן שאינו יודע איזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה. - אנו דנין לספק השקול מפני הזכות שיש לו אם היה אומר, וזהו שכתב הרמב"ם שאני אומר. - משא"כ בשתי נשים ושני אנשים שאין לו זכות נאמנות לומר שאשת חבירו ילדה זכר. ממילא יש בזה השני ספקות לחייבו. - ומדויק בלשון הרמב"ם שמדייק אם אשתו ילדה. - והיינו שאין לו שייכות לדון בדבר אשת חבירו, ועי' בכס"מ שנחית מעט לזה. ג וסברת ברת רש"י והראב"ד דאין דנין על האב אלא אנו דנין על הבנים והם משתי נשים. - וא"כ הדבר להיפך. - וזה הדבר, דכשהם מאב אחד והשאלה על שניהם ביחד, ואיכא בזה מקום לומר דהנקבה נולדה מהמבכרת. - אבל כשהם משתי הנשים ושני אנשים השאלה על כל אחד בפני עצמו. - בלא הצירוף האשה השנייה לתלות שהמבכרת ילדה נקבה. וממילא הוה רק ספק גרידא. - ולא מיבעי' אם באו לשאול בזה אח"ז, אלא גם כשבאו בבת אחת דינם