נזר הקודש - בכורות קעב

יא ונראה דהעיקר הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי זהו רק במה ששייך להקדושה דהיינו ברוחניות השייך לקדושת ישראל. - אמנם מה ששייך לענינים גשמיים כגון לענין קנינים ורכוש. - פשיטא דלא נתבטל בגירותו. - וגם בהחלק הרוחניות הכוונה מטעם שלא היה בחלק הזה בהיותו עכו"ם. - אמנם בדבר הפו"ר אשר היה בקיום המצוה בזה שזרעו מיוחס אחריו הרי זה גם כן של רוחניות דהיינו התייחסות משפחה. - בזה פליגי ד' יוחנן ור"ל דר"ל סבר דהרוחניות של התייחסות משפחה של נכרים כמאן דליתא דמיא לגבי התייחסות משפחה של הקיום מצוה דפו"ר בקדושת ישראל. - ור' יוחנן סבר דהחלק רוחניות כיון שהכירה תורה לזה כדכתיב ויתילדו על משפחותם. הנה חלק זה לא נתבטל גם אח"כ. וזהו הביאור בדברי התוס' שכתבו כיון דבאותה שעה מיפטר. - זה לא נתבטל. - ומיושב בזה מה שהקשה הטו"א בר"ה כ"ח דהלא קיי"ל דהמצוה שאדם עושה בשעה שהוא פטור לא נחשב למצוה יעוי"ש ולפי מה שכתבנו אינו דומה זה לאדם שעושה מצוה בשעת פטור. - מטעם דהכא שאני משום דבזה שיש לזה ענין רוחני לפי כוונת התורה בזה לא שייך ביטול. יב ובזה יובן לנו שפיר דלא שייך לדון לענין בכור לנחלה במי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דלא נקרא אביו מטעם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. - והוא מהטעם דכיון שלענין פו"ר שהוא חלק הרוחני שהתורה הכירתה וזה ליתא בביטול, א"כ יש לומר דנקרא אביו לענין נחלה, ר וכיון שהולדתו בקדושה והוי בכור לכהן, א"כ יש לחשבו גם בכור לנחלה. - אבל מפני הטעם שרחמנא אפקרי' לזרעיה. זה מגרע זכות בכורה לענין נחלה. - מטעם דכיון דגבי בכורה לנחלה אמרה תורה, ,ראשית אונו", וזה לא הוי אונו כיון דזרעיה אינו שלו אלא הרי הוא מן ההפקר, כן נראה בביאור פירש"י והרשב"ם כמוש"נ. יג והנה בהא דתנן והוציא ראשו פירש"י והחזירו וכן פירש"י לקמן בהא דשמואל, וכן פירש"י בנדה כ"ט יעוי"ש. ותמה בזה בריט"א ומאריך בזה טובא יעוי"ש. אמנם לדעתי נראה דאם לא החזיר את ראשו. - ואח"כ יצא השני בעוד שראשו של הנפל ג"כ בבית הרחם א"כ אם בעינן כולי' רחם להיות מקדש, א"כ איכא חציצה, וכמו שפריך הש"ס לעיל ט' ע"ב ורב סבר שם מב"מ אינו חוצץ - והנה רב אזיל לשיטתו שסבר כן בזבחים ק"י. - אבל שמואל ור' יוחנן שם לא מוקמי כרב. וע"כ דסברי דגם מב"מ חוצץ. - ועוד לפי מה שכתבו התוס' לעיל שם ד"ה זכר ונקבה וז"ל וא"ת לריוה"ג דאמר אפשר לצמצם אם יצאו ב' בב"א אין הזכר קדוש לפי מה שפירשו לעיל נקבה חוצצת יעוי"ש, וא"כ הכא בהנפל יש לחוש שמא נקבה היא והויא חציצה. - ולכן בזה שנוגע בענין בכור בעינן שלא תהי' עיכוב מצד חציצה. והיינו דהתנא בא לאשמעינן עצם הדין דהראש פוטר בנפלים. - וממילא בעינן לידע דאעפ"י שהחזיר את ראשו מ"מ לא הוי בכור לכהן. - ומזה הטעם כתב גם הרמב"ם בפרי"א מבכורים הט"ו, והחזיר את ראשו. - אמנם לענין נחלה אין נפק"מ באיזה אופן היתה יציאה דראשו. - ומטעם זה בפר"ב מנחלות ה"י לא כתב הרמב"ם והחזיר את ראשו. א עי"ב. אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים מ"ט כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה אידך לא חשיב רישיה. - ופירש"י בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו. - ולכאורה דלמא מיירי שמואל שיצא ראשו מת. - ובזה סבר דאין הראש פוטר בנפלים. - וע"כ דרש"י הוכרח לזה מדחזינן דאיתותב שמואל ממתניתין. - ואם שמואל מיירי במת א"כ לאוקמי' מתניתין דמיירי בראשו חי וע"כ דשמואל מיירי גם בהוציא ראשו חי, ומכל זה סבר דאין הראש פוטר בנפלים. - וזהו כמו שכתבתי לעיל בשם הגר"א ז"ל דמוכח דאין הבדל בין חי למת, וזהו גם כוונת רש"י.- שמדייק בדינא דשמואל דמיירי שהוציא ראשו חי.- להודיענו דגם בחי איתותב שמואל ומכש"כ במת. ב והנה אינו מפורש היכי מיירי בהא שהחזיר ראשו אם מת אח"כ ונולד מת. - או"ד דמיירי שנולד חי. - והנה לכאורה אפשר לומר דבאופן שיצא חי אעפ"י שהוא בן ח' ונפל הוא, אבל בשנולד חי אפשר דקרינן ביה רוח חיים באפיו. - אמנם אם נאמר כן למה איתותב שמואל הלא איכא לאוקמיה המשנה דמיירי שנולד אח"כ חי. - ובזה מודה שמואל, וע"כ דשמואל סבר דאף בנולד חי לא נקרא רוח חיים באפיו כיון דלאו בר קיימא הוא. - ובזה מדויק לשון רש"י שפירש אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיב אפיה. - וע"כ הכוונה דאפילו הוא חי לא מהני, להיות פוטר מן הבכורה. ג א אבל אכתי יש לומר דהמשנה מיירי באופן שהוא חי כשנולד. - ובזה סובר התנא דפוטר מן הבכורה. - ואכתי אין אנו יודעין היאך הדין כשמת אם פוטר מן הבכורה. - והפוסקים נקטו דגם כשמת כן הדין. - והרמב"ם בפרי"א מבכורים הט"ו כתב וז"ל בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת וכו' יעוי"ש. הרי כתב להדיא דמיירי שנולד מת, ותמוה דהלא לענין בכורה אין נפק"מ בזה. - ואפשר דלרבותא כתב כן דאף בשמת ג"כ פוטר ומכש"כ כשהוא חי. - אבל תמוה דמאי דוחקי' לזה לכתוב שמת. - ואפשר לומר דהרמב"ם מדייק דהמשנה ע"כ מיירי בשמת מהא דהוי השני בכור לנחלה. - ואם אמרינן דהראשון שהוציא ראשו חי והחזיר. ואח"כ נולד והוא חי. - לא הוי השני בכור לנחלה. - וזהו לשיטת הרמב"ם בפר"א מה' נחלות דסבר דאף מי שלא כלו חדשיו נוחל יעוי"ש, וכיון שהוא בר נחלה גורע זכות השני להיות בכור לנחלה. - וכיון דלשיטתו ע"כ מיירי המשנה שמת, הרי"ז כאילו תנן בהדיא שמת, לכן כתב הדין ככוונת התנא. - אבל לפי"ז תמוה מדוע בפר"ב מנחלות ה"י לא כתב תנאי זה שמת. - ומשמע אפילו הוא חי אינו מגרע זכות דהבכורה להבא אחריו. - וע"כ הרמב"ם דינא קמ"ל דגם במת פוטר את הבא אחריו מדין בכורה לכהן. ד והנה בדינא דשמואל דאמר דבעינן נשמת רוח חיים באפו דפירושו שהוא בן חיים דהיינו כלו לו חדשיו. - אם בעינן ג"כ דהחוטם שהוא האף