נזר הקודש - בכורות קסט

הרמב"ם פוסק כר' יהודה דאשארי משכרים באזהרה, ומ"מ סבר דליכא חילול עבודה בשארי משכרים מטעם דחילול עבודה איתא רק במה שמחויב מיתה על השתייה וזהו יין וזה מבואר ברמב"ם בפר"א מביא"מ ה"ב. - ולפי"ז שפיר מצי לאוקמי המשנה כר' יהודה ובשארי משכרים דלא הוי רק באזהרה, וליכא חילול עבודה. ומדוע קאמר הש"ס דלא כר' יהודה, וצע"ג. ב גם יש לעיין בעיקר הא דחשיב התנא שיכור בהדי מומין שאינו שוה בזרעו של אהרן. - דמה ענין שיכור לזה, הלא אין זה פסול הגוף. - ומה זה ענין לאינו שוה בזרעו של אהרן דכל הני המה חסרון בגוף. - ושיכור הוא רק בגדר איסור שאסור לעבוד עבודה בשכרותו. - והרמב"ם באמת לא חשיב שיכור בהדי הני שאינו שוה בזרעו של אהרן, וע"כ מפני שהוא ענין בפני עצמו. - וכתב שיכור בפר"א מביא"מ ולא חשיב לי' בהדי מומין. - וא"כ תמוה טובא על התנא דחשיב שיכור בהדי שוטה ובעלי נגעים טהורים. ג ונראה לפרש דזהו מה שפריך הש"ס שיכור מחיל עבודה בהדי מומא דמחלי עבודה בעי למיחשב. - והכוונה דשיכור לאו מומא הוא אלא הוא מצד איסור, ואין זה מקומו למיחשב הכא מטעם אינו שוה בזרעו של אהרן. - ועל זה משני הש"ס דשיכור הכא לא הוי מצד איסור. - מטעם דבשאר דברים המשכרים מיירי הכא שליכא איסור מן התורה, ודלא כר' יהודה דסבר דשארי דברים המשכרים הוא באזהרה. והיינו דכיון דסבר האי תנא דליכא אזהרה מדאורייתא אלא הוא דבר מגונה בלבד. - ומטעם זה חשיב התנא שיכור כזה שאסור לעבוד עבודה מטעם דמאיס. - והרי הוא בדמיון לכל הני שאינו שוה בזרעו של אהרן שהמה ג"כ מטעם דמאיסי להיות משרתים בקודש. - ואפשר שכן מפרש הרמב"ם הסוגיא. - וזהו דלא כפירש"י שמפרש מטעם חילול עבודה, דזה ליתא לשיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל, וע"כ מפרש הכא הסוגיא כמו שפירשנו, והוא נכון. ד והנה הא דפירש"י דלר' יהודה גם בשארי דברים המשכרים מחלל עבודה. - אפשר דהיה לרש"י הכרח מכח קושיות התוס' שהקשו מהא דתניא בזבחים י"ד דחשיב שיכור בהדי זר ואונן ובע"מ דמחללי עבודה, והביאו התוס' בשם ר' חיים כהן דמיירי בשאר דברים המשכרים וכר' יהודה דסבר דגם באלו מחללי עבודה, ולהכי נקט התנא סתם שיכור ולא נקט שתויי יין. - ומכח ברייתא זו הי' הכרח לרש"י לפרש דלר' יהודה בשאר דברים המשכרים מחלל עבודה, ומטעם זה מפרש רש"י הכא דלא כר' יהודה דסבר דכל שיכור מחלל עבודה.- אבל הרמב"ם מפרש ברייתא דזבחים דשיכור סתם הוא שתויי יין כמו שפירשו התוס' בזבחים שם. - ולפי מה שביארנו פשטות הדברים יותר נכון לפרש כמו שפירשנו בפשט הסוגיא. - ולומר דגם לר' יהודה ליכא חילול עבודה בשאר דברים המשכרים. - וזהו פסקו של הרמב"ם דפוסק כר' יהודה דאיכא אזהרה בשארי דברים המשכרים, ומ"מ לא מחלל עבודה אלא בשתויי יין.- וכשיטת התוס' דזבחים, וכמוש"נ. ה והנה בספרא שהוא בסתמא אליבא דר' יהודה חשיב שם ג"כ שיכור כסתם משנה דידן והוא בפ' אמר אות נ"ה יעוי"ש, וע"כ דמיירי ג"כ בשאר משכרים מדחשיב שם בהדי הני דלא מחללי עבודה. - מזה סייעתא להרמב"ם דגם לר' יהודה דשיכור בשאר משכרים אינו מחלל עבודה. א שם, במשנה, אלו כשרין באדם או"ב וטריפה. - והנה בדבר טריפה כתב הרמב"ם בפיה"מ כגון נקיבת המרה והמעיים יעוי"ש. - כוונתו טריפות שהוא בסתר שאין בו משום מום, וראיה לזה מהא דתניא בספרא שם מום בו פרט לאו"ב וטריפה ויוצ"ד יעוי"ש והיינו מהא דכתבה תורה מום בו. - דרק מום פוסל ולא דבר אחר שאינו מום. - וטריפות שבגלוי הרי זה מום. - ממילא ע"כ כוונת התורה להכשיר טריפה באופן שאין הטריפות עושה בו מום. ב והנה גם בחסרון אבר בפנים באדם אין בו פסול אפילו למ"ד חסרון מבפנים הוי חסרון בבהמה, זהו משום דכתיב תמים, וזה ליתא באדם. ג אבל יש לעיין בין בטריפה ובין בחסרון אבר בפנים מדוע לא נפסל מטעם אינו שוה בזרעו של אהרן, דזרעו של אהרן מוקמינן ארובא שאין בהם טריפות ואין בהם חסרון אבר מבפנים. - וע"כ משום דהא דבעינן שוה בזרעו של אהרן הכוונה דומיא דמום שהוא בגלוי ולא בסתר. - ויש לעיין לפי"ז מדוע שיכור פסול הא אינו ניכר מבחוץ. - ובשלמא לשיטת הרמב"ם דגם בשאר משכרים איכא אזהרה וגם מלקות כיון שלוקה הרי זה חסרון הניכר. - משא"כ אם אינו באזהרה ואין בו מלקות מדוע לא הוי דינו כמום שבסתר. - ודוחק לומר דמיירי בשיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך. - דהרי גם אם אינו שיכור ממש כן הדין. - ולפי"ז למאי דמוקי הש"ס משנה דשיכור דלא כר' יהודה, ומיירי דאכל או שתה משאר המשכרים אעפ"י שלא נעשה שיכור כשכרותו של לוט. - וא"כ הרי זה מום שבסתר ולא הוי רק כחסרון בפנים. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מביא"מ ה"ז. - ד ונראה דכמו שבמומין אם לפעמים נגלה הוי מום שבגלוי כמו שכתבנו לעיל. - לכן גם בהאי דינא דאינו שוה בזרעו של אהרן, אם לפעמים נגלה הרי זה נקרא גלוי. - לכן השיכור אעפ"י שלאחר ששתה הוי חסרון מבפנים. - אבל בשעה ששתה היה גלוי. - אנו דנין אותו לשיכור על השעה ששתה. - והתורה קראה אותו שיכור על השתי' כמו שאמרה תורה יין ושכר אל תשת. ה שם, במשנה, ושנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם, עי' תויו"ט שהקשה מהא דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, ברכות ל"ב יעוי"ש. - כבר הקשו עליו מתוס' יבמות ז' דכתבו דכשר לעבודה, עי' במל"מ פר"ט מביא"מ, ובתוס' ר"ע. - איברא דיש לדייק בזה שכתבו התוס' שם משום דשאני הרג את הנפש משום דאין קטיגור נעשה סניגור, לכאורה גם עבודה נעשית בידים. - ואפשר דשאני ברכה שבא להיות סניגור. - ואעפ"י שגם בעבודה בעינן רצוי, אבל ברכה עדיפא.