נזר הקודש - בכורות קסח

דידן. - אלא בזה. - היינו במום גמור שיש בזה שתים משום מום גמור ומשום שאינו שוה בזרעו של אהרן. - דלפירש"י שם בפסחים איכא בזה מלקות השתים. ולהרמב"ם איכא רק מלקות חדא. - אבל באופן שאין בזה רק משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ואינו בכלל מום גמור אלא הוא דבר בפני עצמו, אפשר דאין בזה רק עשה בעלמא. - וכמו שאם בישל בחמי טבריא שע"כ לשיטת הרמב"ם אין זה נכלל באל תאכלו ממנו נא ולא הוי רק עשה לחודיא, א"כ גם הכא לא הוי רק עשה לחודיא, וא"כ אין ראיה מסוגיא דפסחים לנידון דידן. ח א אבל נראה כמו שכתבנו לעיל דסבר הרמב"ם דכיון דכתיב זרע אהרן קודם הלאו דלא יגש, דע"כ הלאו דלא יגש קאי גם על זרע אהרן- הרי זה כאילו כתיב בהדיא דמי שאינו שוה בזרעו של אהרן לא יגש, וזה עדיף יותר מהא דאמרה תורה אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש שכתיב בתרי'. - וא"כ איכא הכא ג"כ שני לאוין היינו במום גמור איכא שני לאוין. ולוקה אחת משום דאזיל לשיטתו דסבר בלאו שכולל שתים אינו לוקה אלא אחת. - אבל עכ"פ איכא שני לאוין. - וממילא אם לא הוי רק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן לוקה משום לא יגש. - ומפרש ג"כ דהסוגיא הכא אזלא למ"ד דאינו לוקה אפילו חדא. - והרמב"ם לשיטתו שפיר כתב דיש בזה מלקות, - וכמוש"נ בס"ד. ט בספר מעשה רקח על הרמב"ם כתב ראיה להרמב"ם מהא דאיתא לעיל מ' ע"ב גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן ששוה בזרעו של אהרן, והתם הוי מום גמור ללקות עליו כמו"ש רבינו פר"ז דין זה עכ"ל. - דבדיו נפלאים דהרי הא דכתב הרמב"ם שם בפר"ז ה"ז עפ"י הסוגיא דדף מ' הוא מי שעצם לחי התחתון עודף על העליון כל שהוא. ובמומי אדם שאינו שוה בזרעו של אהרן כתב מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה והוא דין המשנה מ"ד. - ולא כתב שעצם עודפת. - והיינו לפי חילוקו של רב פפא שם דף מ'. - וא"כ מבואר שמה שכתב בפר"ז שהוא עם העצם אין זה שייכות לאינו שוה בזרעו של אהרן). א ר' דוסא אומר וכו' למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות ואמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה, ופריש"י כנבילה דנפל הוא וכמת דמי ולא מהני לי' שחיטה. - ומשני דמתניתין מיירי בשדרתו עקומה ומחזי כגביין ושדראות הרבה כפירשי". - ובזה הוי מום. - והיינו שאינו שוה בזרעו של אהרן. ובבהמה אין זה מום, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ח מביא"מ ה"י מי ששדרתו עקומה, עי' בכס"מ. - ומבואר מזה דאין טרפות בשדרה עקומה. - אבל אפשר דמיירי הכא שהוא בתולדה. - אבל יש לדחות דכיון דאין טריפות פוסל באדם כדאיתא לקמן במשנה ובספרא פ' אמר פר"ג. - וא"כ אף אם טרפה הוי מ"מ כשר הוא לעבודה. - אבל אין זה שוה בזרעו של אהרן. - ולענין טריפות בשדרה עקומה מבואר באחרונים ליו"ד סימן ל"ב. - ולכאורה יש להוכיח מזה לכהפ"ח דמתולדה כשר. - אבל לפי המבואר דאין טריפות פוסל בכהן לעבודה להכי אין ראיה מזה. ב והנה מבואר בסוגיא דשסועה אינה חיה וכשנולד הוי נבלה מטעם נפל.- ומזה תמוה מה שכתב הרמב"ם בפר"א ממ"א ה"ו דהשסועה שנולדה אסורה משום שסועה. - וזה היפך המבואר בסוגיא. - וגם בנדה כ"ד מבואר דכל עיקר הא דאסרה תורה השסועה במעי אמו אגמרי'. - והיינו דלא ניתר בשחיטת האם. - וא"כ היאך כתב הרמב"ם שילדה. - ועיין שם בכס"מ. ג ונראה דסבר הרמב"ם דלא שייך תורת נבלה אלא רק באופן שהיתה חיה ואח"כ מתה. - כמו שנאמר וכי ימות מן הבהמה. - וגם בנפל שנולד ממין חיים ג"כ שייך לומר נבלה. - משא"כ שסועה שהוא ממין שאינו חי. - ולא שייך ביה תורת נבלה שזה בא ממין חי ומת. - משא"כ שסועה. - שהוא מין מת מתולדתו. - וע"כ הא דקאמר הש"ס דכי אגמרי' רחמנא למשה במעי אמו אגמרי'. - היינו דכיון דגם אם לא אסרה תורה השסועה בלא"ה היה אסור לא משום נבלה. - אלא מפני שלא התירה תורה שום בשר בלא שחיטה. - וזהו מדכתיב וזבחת ואכלת. וכיון דלא שייך גבי' שחיטה, ממילא אסור. - וממילא כי אגמרי' רחמנא למשה במעי אמו אגמרי'. - אבל לפי האמת כשנולד השסועה לא נאסרה משום נבילה, רק משום שסועה. - ויש לעיין לשיטת הרמב"ם אם שסועה מטמא טומאת נבילות דאפשר שאין בו כל עיקר דין נבילה גם לענין טומאה. כיון שאין זה נבילה האמורה בתורה. דף מ"ד, משנה, ושנשרו שיניו פסול מפני מראית העין. - ויש לעיין אם גם בנשרו שיניו מחמת זקנה כן הדין דאפשר כיון דזה אורחיה בהכי כמו"ש התוס' לעיל ל"ז להכי אין בזה גם משום מראית עין. או"ד לא שנא. עוד יש לעיין היאך הדין שיש לו שינים תחובות. - אם יש בזה משום מראית עין. - ויש בזה שני אופנים. אופן אחד אשר לפעמים מסיר אותם לנקותם. - ולהכי יש לומר דהדין בזה כמו גבי מומין כתבנו לעיל דגם אם לפעמים הוא נגלה נקרא מום שבגלוי. - הנה אפשר שגם באופן שהוא מראית עין, כן יש בזה משום מראית עין אפילו בשעה שהם תותבים. דוגמא לזה כל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. - אופן שני אשר השינים הם קבועים, באופן שאינו יכול להסירם רק על ידי אומן. אם אין בזה משום מראית עין, כיון דתמיד המה קבועים. והנה באופן הראשון יש לעיין אם יש לחלק בין של זהב לשל כסף שמחלק הש"ס שבת ס"ה יעוי"ש, - ובכל זה צ"ע. א דף מ''ה ע"ב. שיכור מחיל עבודה וכו' ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה.- ופירש"י דר' יהודה סבר דעל כל המשכרים באזהרה ומחיל עבודה יעוי"ש, והתנא דמשנתינו דחשיב שיכור בהדי הני דלא מחללי עבודה זהו כרבנן דר' יהודה דשאר משכרים ליתא באזהרה. - וקשה טובא דהרי