נזר הקודש - בכורות קסז

מחיל עבודה יעוי"ש. - ויש לעיין מדוע לא קאמר הש"ס נפק"מ לענין מלקות דבמומא לקי. - ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא לקי. - וביותר דקאמר הש"ס מאי איכא בין אינו שוה בזרעו של אהרן, ומשום מראית העין א"ב עשה. - וא"כ מבואר דליכא מלקות כשעביד עבודה באינו שוה בזרעו של אהרן. - וא"כ קשה מדוע לא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו לענין מלקות. - ומזה משמע לכאורה דאיכא מלקות גם בשאינו שוה בזרעו של אהרן. - וכן מוכח גם מהקרא דכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב וגו'. הרי כתוב בהדיא לאו דהיינו לא יגש להקריב. - הרי מבואר להדיא דבשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא ל"ת דלא יגש. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מביא"מ ה"ו וז"ל כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה, וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אעפ"י שהוא לוקה לא חילל עבודתו עכ"ל, הרי חזינן דסבר הרמב"ם דבשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא מלקות, ע"כ הוא מהא דכתיב לא יגש. - ולפי"ז תמוה טובא הא דקאמר הש"ס שהוא רק בעשה. - ועי' בתוסיו"ט בפר"ז מ"ג שנחית לזה, ומפרש ג"כ שהרמב"ם סבר שאין זה לאו הבא מכלל עשה יעוי"ש, ודבריו תמוהין דמדוע לא הוי עשה והלא הוא נגד הש"ס שהוא רק בעשה. - ואפשר לומר שמפני שלא כתיב בקרא אינו שוה בזרעו של אהרן. - ורק מדכתיב זרע אהרן דייקינן מזה לאפוקי שאינו שוה בזרעו של אהרן להכי לא הוי רק עשה. - ופליגי הרמב"ם ורש"י בזה, דהרמב"ם סבר דהדיוק אינו שוה הוי כדכתיב בהדיא וגם על זה קאי הא דלא יגש. - ורש"י סבר כיון דלא כתיב בהדיא אינו שוה בזרעו של אהרן לא הוי יותר מעשה. ב והנה ע"כ שאני הכא דלא הוי עשה. - אעפ"י שבכל מקום כל מה שבא מהדיוק לא הוי יותר מעשה, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מערכין במתפיס תמימים לבדה"ב יעוי"ש, ועוד בכמה דוכתי. וע"כ הכא שאני כיון דהדיוק הוא קודם הל"ת, אמרינן דהל"ת קאי גם על הדיוק, - והרי הוא בל"ת. - וע"כ דלא גריס הרמב"ם בש"ס הא דעשה. ג והנה לפי"ז בתורם מן הרע על היפה שנלמד מהדיוק מדכתיב ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו דנשמע מזה דתורם מן הרע איכא עליו חטא. נמצא דהדיוק נכלל בהלאו. - א"כ הרי"ז לאו לשיטת הרמב"ם. - ולפי"ז אין לדייק מהא דפריך הש"ס בתמורה נימא אי עביד לא מהני, ומדייק מזה מרן רע"א בחידושיו לכתובות ל' דגם באיסור עשה אמרינן אעל"מ. - ומטעם זה מקשה בהא דבעולה לכה"ג נימא אעל"מ יעוי"ש. אבל לשיטת הרמב"ם אין ראיה מהא דתמורה משום דאיכא שם ל"ת דלא תשא עליו חטא. - ואפשר דשאני התם דהלאו עצמו בא בשלילה ואינו דומה להא דלא יגש האמור הכא גבי מומי אדם. שהלאו בא בחיוב, וע"כ דקאי גם על הדיוק באינו שוה בזרעו של אהרן, ולהכי סבר דיש בזה מלקות. ד ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דהלאו קאי גם על הדיוק על מה שאינו שוה בזרעו של אהרן, א"כ לפי"ז במום גמור יש בזה שתים אחת משום מום, ועוד משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. - דע"כ מום גמור יש בזה ג"כ משום שאינו שוה בזרעו של אהרן וא"כ לילקי שתים. ואפשר שהוא לאו שבכללות ושיטת הרמב"ם דאינו לוקה אלא אחת כמו שכתב בפר"ח מק"פ ה"ד. ה והנה נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דיש בזה לאו מטעם הלא יגש. - והוא מהא דאיתא בפסחים מ"א אכל נא לוקה שתים משום לא תאכל נא ומשום כי אם צלי אש, ופירש"י דכי אם צלי אש אלאו דלא תאכל קאי יעוי"ש וה"נ הא דכתיב מזרע אהרן דהפירוש שוה בזרעו של אהרן, קאי לא יגש גם על זרע אהרן. - וכי היכי דהתם אמרינן דהא דאמרה תורה כי אם צלי אש דאיכא לאו הבא מכלל עשה אם אכל נא, ואמרינן דהלאו קאי גם על הדיוק היוצא מכלל העשה. - וא"כ ה"ג אית לן לומר דכיון דאמרה תורה דבעינן מזרע אהרן ששוה בזרעו של אהרן, ואם אינו שוה בזרעו של אהרן קאי על זה הא דלא יגש. - וכן יש לדייק שם מדברי התוס' שהקשו בהא דבעולה לכה"ג דהוי רק עשה, מדוע לא אמרינן דהוי כאילו כתיב לא יקח כי אם בתולה, ותירצו ששאני התם משום סיפא דקרא יעוי"ש, אבל הכא בודאי אית לן לומר דלא יגש קאי גם על הדיוק. - והא דלא לקי הכא תרתי במום גמור הוא מטעם לאו שבכללות כמוש"נ לעיל. ו ובזה אפשר ליישב גם הסוגיא והגירסא שלפנינו דקאמר הש"ס א"ב עשה. - והיינו דהנה שם בפסחים איכא תרי לישנא באופן דלא עשה צלי אש כגון שבישל בחמי טבריא דחדא מיהא לקי משום דגם על הדיוק קאי הא דלא תאכלו. - ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה יעוי"ש. - והנה לפי"ז הכא במום כזה שאינו שוה בזרעו של אהרן שנלמד מדיוקא אם יש בזה מלקות תליא בפלוגתא דאיכא דאמרי, דללישנא קמא יש בזה מלקות, וללישנא בתרא לא הוי בזה רק לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, וסוגיא דידן דקאמרה שהוא רק עשה אזלא אליבא דהאי לישנא דחדא נמי לא לקי. - אבל הרמב"ם דפסק בפר"ח מק"פ דחדא מיהא לקי. - ולהכי פסק הכא דיש מלקות באינו שוה בזרעו של אהרן. ז אבל אכתי יש להעיר דכל זה שכתבנו הוא רק לפירש"י שמפרש דהני תרי לישני פליגי באופן שלא אכל נא וגם לא מבושל רק שהיה חסר צלי אש כגון שבישל בחמי טבריה. - אבל באכל נא או מבושל משמע מפירש"י דע"כ איכא מלקות על שתיהן.- משא"כ הרמב"ם מפרש דפליגי באכל נא אם יש בזה משום שתים. - כמו שכתב הכא. - וגם בפרי"ח מסנהדרין ה"ג, וזהו מה שמשיג שם הראב"ד וכתב דזהו דלא כאביי ורבא. - ובזה שפיר פירש הלח"מ משום דהראב"ד מפרש כפירש"י דעיקר הפלוגתא באופן שחסר צלי אש אם יש בזה לאו דלא תאכלו, אבל באכל נא או מבושל לכו"ע בין לאביי ובין לרבא לוקה שתים. - וזהו שכתב הראב"ד דזהו דלאו כאביי ורבא. - אבל הרמב"ם ע"כ מפרש דהפלוגתא היא באכל נא או מבושל אם יש בזה שתים או חדא, וא"כ לשיטת הרמב"ם ופירושו. - אין זה שייכות לסוגיא