נזר הקודש - בכורות קסו

דיכול להקצותו בלאחר זמן, הרי הוא נדחה תיכף ומיד מהקרבה, ודינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל במומו לבעלים דהרי מותר להדיוט, ושפיר מיתוקם המשנה דזבחים בבכור ומעשר דהוקצה לע"ז גם לאחר שהוקדשו, וסוגיא דזבחים קאי אליבא דרבינא דסבר דבכור לא הוי ממון בעלים מפני זכות זה דנאכל במומן לבעלים בלא פדיון, אבל הרמב"ם סובר כשמואל, וכדלעיל. - וזה נכון בכוונת הרמב"ם ושיטתו בס"ד. א שם, בגמרא, הני בני קטלא נינהו, ומשני עפ"י הבעלים וכו' ופירש"י דמודה בקנס פטור. - ובתוס' ב"ק מ"א ד"ה עפ"י ע"א הקשו היכן מצינו דהריגת השור הוא קנס יעוי"ש. - ונראה דהנה בהריגת השור שהמית אדם יש לחייבו מטעם שנים אחד מצד השור בעצמו כיון שהרג אדם ויש לקיים ובערת הרע מקרבך, ועוד משום הקנס לבעליו מפני שלא שמרו כראוי, וזה הוי מצד קנס. - ולהכי נחית רש"י לפרש. - דמלבד דאין לחייב להשור מיתה מצד ובערת הרע מקרבך כיון שזה אין לחייב רק בשני עדים. - וגם מצד הקנס לבעליו. - אין לחייבו משום דמודה בקנס פטור, ואם היה הדין דמודה בקנס חייב היה אפשר לחייב להשור מיתה לא מצד דין עדות אלא מצד הודאת הבעלים, ולהכי פירש"י הכא דמודה בקנס פטור. ב והנה בעיקר הא דפריך הש"ס והני בני קטלא נינהו. - ויש לעיין לפי דברי התוס' בחולין ק"מ שכתבו וצ"ע בבהמת עיה"נ אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר יעוי"ש. - ולכאורה מוכח מהבא דפריך והני בני קטלא. - ואם כשר בדיעבד, הלא איכא נפק"מ לענין דיעבד ולהכי שפיר חשיב התנא דפסולים הם מחמת עצמן מטעם העבירה שנעשית בהן. ג שם, בשלמא טומטום במקדש לא דלמא נקבה היא, והיינו דסבר הש"ס דהמשנה מיירי בבכור. ואם נקבה היא הוי חוב"ע וכפירש"י. - ומשמע מזה דבשלמים הבאים בזכרים ובנקבות כשר טומטום. - אבל נראה דזה תליא בפלוגתא דלקמן נ"ז אם טומטום נכנס לדיר להתעשר, עי' תוס' לקמן מ"ב ד"ה כ"פ. ד והנה הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"ג כתב דטומטום וכו' אעפ"י שאין לך מום גדול מזה הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהן ספק זכר ספק נקבה הרי הן כמין אחר, ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית עכ"ל, יעוי"ש. - ולפי"ז גם שלמים טומטום פסול, אבל לפי"ז קשה הא דקאמר הש"ס בשלמא במקדש לא דלמא נקבה היא. - והלא בלא"ה פסול למזבח משום דבעינן ודאי ולא ספק. - ולהכי אפילו אם הוא זכר אינו ראוי במקדש מטעם דעכ"פ ספק הוא. ה ויש לעיין עוד לסברת הרמב"ם בטומטום היאך הדין אם אח"כ נקרע ונמצא זכר ודאי או נקבה ודאית אם נתכשרו לקרבן. - דיש בזה פנים לכאן ולכאן דהנה יש לומר כיון דעכשיו הם מבוררים כשרים הם. - או"ד כיון דנבראו משונה משונים הם גם עתה. - ויש קצת סעד לזה גם מדברי התוס' ד"ה ואתי וכו' שכתבו ומצינו למימר נמי משום טומטום לחודיא צריכי תרווייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח"כ נמצא זכר ומדין נקבה אם אח"כ נמצא נקבה יעוי"ש. - איברא דיש להעיר דלפי"ז מאי פריך הש"ס איצטרך קרא למעוטי ספיקא. - והלא שפיר איצטרך למעט גם כשנתברר אח"כ לא מהני.- והנה כמו כן יש לספוקי בטעם הרמב"ם אם הטומטום נפסל גם לאחר הבירור. ו והנה בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף ז' דף הספר אות כ"ב הבאתי דעת הטו"א לענין טומטום שהביא עולת ראיה בעודו טומטום ובתוך ימי החג נקרע ונמצא זכר. - ושם כתבנו להוכיח מהירושלמי. ואפשר שזה שייך גם בטומטום לענין קרבן, וצ"ע. ז ויש לעיין בהא דבכור טומטום דנאכל במומו לבעלים היאך הדין אשר לאחר ששחטוהו ובדקוהו בפנים ונמצא זכר אם מחויבין הבעלים ליתן אותו לכהן כיון שעתה נתברר שבכור ודאי הוא. - או"ד שאבד הכהן הזכות, מטעם דכיון דאבד זכותו מחיים שוב לא יכול לזכות לאחר שחיטה שבר זכו הבעלים, וצ"ע. - ח והנה בזה שכתב הרמב"ם בפר"ב מבכורות ה"ה בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה שאין בו לכהן כלום ועובדים בו וגוזזין אותו כשאר החולין יעוי"ש. - מבואר דסבר שהוא בריה בפני עצמו ואין לו שייכות עם קדושת בכור. - ותמוה דהלא בהרבה דוכתי כתב דאנדרוגינוס ספק הוי כמו שכתב בפר"א מה' מו"מ ה"ז, וכן בפר"ד מה' אישות הי"א יעוי"ש, ובריט"א הקשה ג"כ בזה יעוי"ש, ודחק שם טובא. ט אבל נראה דהרמב"ם סבר דיש לו לאנדרוגינוס כח זכר וכח נקבה, וזהו שיטת הירושלמי פר"ח דיבמות, ומבואר בספרנו שו"ת שאילות משה בחאה"ע סימן ל'. - והנה הכא לענין קדושת בכור כיון דיש לו גם כח נקבות. - לכן אין בכח הרחם לקדשו לכח הזכר בקדושת בכור. - מפני הכח נקבות. והוי כעין חציצה לכח הזכר. - והרי זה כאילו יצאו זכר ונקבה בב"א בצמצום דאין בזה קדושה להזכר.- ה"נ כח הנקבות מעכב מלהיות החלות הקדושה על כח הזכר, ולהכי הרי הוא חולין גמור לכל דיני קדושה. ולפי"ז אין זה ענין לכל המקומות שפסק הרמב"ם דספק הוי. - ובספרנו שם ביארנו לנכון גם בענין קדושין. - כן נראה בס"ד. דף מ"ב, הזכר ולא טו"א. - עי' בספרנו נזר הקודש למס' ערכין כל הענין. ע"ב טומטום שקידש וכו' עי' בספרנו שו"ת שאילות משה בחאה"ע סימן ב' בביאור פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד. פרק שביעי א משנה, מומין אלו וכד' ויתר עליהן באדם, ובגמ' מנא הני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן וגו'. - מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן משום אחולי עבודה מומא מחיל עבודה, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא