נזר הקודש - בכורות קסה

לעשות מוקצה, וע"כ הביאור בזה דדוקא במעשה דשחיטה שמפסיד הקרבן בזה הוי בעלים לאסור, משא"כ במוקצה לא נפקע הקדש בכדי, וכל זמן שלא נפקע ההקדש לא תחול עליו מוקצה אף אם יעשה מעשה הגזיזה לשם מוקצה, אמנם כיון שלא נפקע החלות דההקדש, לא אתי מוקצה וחייל, ושאני הא דשוחט בהמת קדשים לע"ז דע"כ נפקע ההקדש מבהמה זו בגמר זביחה דהוי כמיתה, נמצא דסברא זו דקניא לכפרה מהני רק באופן שתחול שם ע"ז באופן שבשעה שתפקע ההקדש תחול איסור ע"ז, ואפשר דלאו דוקא קרבנות המכפרים כחטאת ואשם, אלא כל הקרבנות כן הדין דכל הקרבנות יש כפרה מקופיא, ולזה לא כתב הרמב"ם שם בשגגות קרבן חטאת או אשם אלא כתב סתם בהמת קדשים, אבל כל זה שייך בצירוף הטעם מפני ביטול ההקדש, אבל זה לא שייך במוקצה שמקצה לע"ז שההקדש בתקפו, והבהמה בחיים, וזהו הכוונה אין אדם אוסר דשא"ש שכתב הרמב"ם במוקצה, והביאור כי היאך תחול הקצאה לע"ז בשעה שמשתרר על הקרבן כל תקפו של ההקדש לגבוה, וא"כ קשה טובא היאך יפרש הרמב"ם המשנה דזבחים הא דמוקצה לאחר ההקדש. ג והנה לכאורה יש לומר דמצינן לאוקמי' המשנה דזבחים למ"ד דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל כדידי' דמי, וכמו דפליגי בזה תנאי בעלמא בפסחים מ"ז ובכורות ל"ד, ודוחק לומר דכיון דבעי לעשות מוקצה לע"ז לא יתירו לו, משום דע"כ הזכות שאלה לא נפקע ממנו, ובשביל זה יהיה עליו דין בעלים. ותמוה מדוע לא מוקים הש"ס בזה, ונראה דזכות זה דהואיל אי בעי מיתשל אין הכוונה שיהיה שלו לגמרי ולא של הקדש, דע"כ זכות זה דשאלה לא עדיף מעצם הדבר ביד מי שהוא עכשיו, וע"כ הביאור בזה דזכות זה מועיל להיות גם הוא בעלים, והרי"ז כשני בעלים, והנה בעלמא סגי גם בזה כמו בחמץ לענין ב"י וב"י גם באופן שהוא שותף ג"כ עובר בב"י וב"י, משא"כ לעשות מוקצה בקרבן שהוא עתה תחת יד הקדש, אין סברא לומר שזכות זה דשאלה יפקיע זכות הקדש, ולכן שייך בזה אין אדם אוסר דשא"ש, ועכ"פ תקשה להרמב"ם היאך יפרש משנה דזבחים בהא דמוקצה. ד ונראה דהרמב"ם מוקי להמשנה בבכור והוא לפי מה שפסק בפר"ב דבכורות ה"ג בבכור שהוקצה או נעבד ירעה עד שיפול בו מום, יעוי"ש, והרי חזינן דסבר שחל איסור מוקצה על בכור, והיינו בשהוקדש דבכור מרחם קדוש, איברא דיש לעיין הכל טעמא מאי והלא כיון דסבר הרמב"ם דאין מוקצה חל לאחר הקדש ומ"ש בכור מכל הקדשים, וע"כ גם בקדשים קלים סבר כן הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל, והנה בדוחק אפשר לומר בשהקצה להאם בעודה מעוברת וחל מוקצה גם על העובר מו שכתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ הי"ג. ובשעה זו אין קדושת בכור עליו דקדושת בכור דוקא ביציאתו, דהרחם מקדשו, אבל דוחק הוא לאוקמי' בזה דברי הרמב"ם בזה האופן מדסתים, ועוד דהרי כתב גם נעבד, ונעבד בכל אופן, וא"כ מסתמא גם בכור בכל אופן, ומצאתי ברי"ט אלגזי בפר"ו דבכורות שעמד בזה בקושיא, ובמנח"ח מצוה י"ח מצאתי שהביא קושיא זו ג"כ, וכתב לתרץ עפ"י דברי התוס' בכורות ל"ח ע"ב ד"ה ברקא דלתי' השני מום שאינו עובר מאיליו ויוכל לעבור ע"י רפואה שפיר הוי מום קבוע לשחוט עליו במדינה, ועי' במהריט"א פ"ו כתב דמ"מ אם המום נתרפא חזר לקדושתו וראוי להקרבה כמבואר ביומא מום בם אף דבזמן שהי' בו הי' נשחט במדינה מ"מ חזר לקדושתו הראשונה, ולפי"ז אם בכור הי' בע"מ קבוע שאין עובר רק ע"י סם כ"ז שהי' בו מום קבוע הוי מ"ב כמבואר ב"ק י"ב ובר"מ א"כ אז הקצה אותו לע"ז נאסר משום מוקצה כמו בהמת חולין ואם אח"ז נתרפא חזר לקדושתו ירעה דל"ח להקרבה כיון דמוקצה וגם לא נשחט במדינה כיון דאין בו מום ועל אלו אין שוחטין במדינה ובמקדש א"כ ירעה ושייך שפיר גבי בכור מוקצה, יעוי"ש. אבל קשה טובא דלפי"ז מדוע שם בזבחים קי"ד פריך הש"ס היאך משכחת מוקצה ונעבד לאחר שהוקדשו ומשני כריוה"ג, מדוע לא משני הש"ס באופן זה שהי' בו מום ונעשה, מוקצה ונעבד ואח"כ נתרפא וקדושת קרבן עליו, וע"כ מוכח מזה דגם בשעת המום אינו יכול להיות מוקצה ונעבד, והיינו שמפני שיש מציאות להתרפא על ידי רפואה שלא יצא עדיין מרשות הקדש, ועוד כל זמן שלא נפדה הרי הוא ממון הקדש. ה אמנם נראה דהרמב"ם סבר דשאני בכור משארי קדשים דבכל הקדשים בעינן פדיי' לאחר שהוממו, וכל זמן שלא נפדו בקדושתן קיימי, אבל לא כן בכור ומעשר דלאחר שהוממו אין צריכין פדיי' רק נאכלין במומן לבעלים כמבואר ברמב"ם פר"א מבכורות הי"ז, נמצא דיש לבעלים זכות ממון, ויש גם בידו להטיל מום בבכור, והרי הוא נאכל לבעלים מן התורה, וקיי"ל דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה, ואפילו בידו כזה שהוא באיסור אינו מגרע זכות ממון, ולפי"ז הגע עצמך אילו הקצה את הבכור לע"ז לאחר שיומם דפשיטא שחל עליו מוקצה, ואסור מיד להקרבה מטעם דמאיס לגבוה אף מוקצה כזה, וממילא גם עתה דינו כמום עובר ונדחה מהקרבה ודינו ירעה עד שיפול בו מום, עוד נראה דמצינו דפליגי אמוראי בסנהדרין קי"ב ע"ב בבכור ומעשר אף כשהן בתמותן אם נקראין בהמתן של בעה"ב ופליגי בזה רבינא ושמואל, דרבינא סבר דלא נקראין בהמתן של הדיוט כשהן בתמותן, רק נקרא שלל שמים, ושמואל סבר דגם בתמותן נקראין בהמתן של הדיוט מטעם שאינן צריכין פדיון, וזהו שאמר שם הש"ס דלשמואל בעינן קרא מיותר למעט בכור ומעשר דאינן נהרגין. מבואר דאם לא מיעטה התורה הוי לשמואל בכור ומעשר בכלל ממון הדיוט מטעם הזכות ממון שיש לבעלים שאינן צריכין פדיון. אלא נאכלין במומן לבעלים, לכן נראה דהרמב"ם סבר בזה כש כשמואל, וממילא לא נקרא בכור אינו שלו אף כשהוא בתמותו, ויכול לעשותו מוקצה, ולא דמי לשארי קדשים פסולין דצריכין פדיון, וזה לא נחשב ליפוי כח וזכות להבעלים מטעם דלאחר פדיון, משום דהפדיון הוא דבר חדש והרי"ז כקונה עתה הבהמה ומטעם זה מחוסר פדיון כמחוסר מעשה, וממילא הן ממון גבוה, וביותר לפי מה שביארנו דכיון