נזר הקודש - בכורות קסד

לאמו דאל"כ אלא מראה גמל עליו לגמרי הלא סבר ר"ש דזה אסרה תורה מדכתבה גמל גמל שני פעמים. ומזה יש ללמוד דהא דאסרה תורה קלוט לגבוה מיירי באופן אשר ראשו ורובו דומה לאמו. - ובזה להדיוט מותר ולגבוה אסור. - אבל הוקשה לר"י בעל התוס' מדוע בעי הש"ס אם ר"ש מתיר באכילה בראשו ורובו. - הלא ע"כ מוכח זה מדאסרה קלוט לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. - אבל לפי דברי ר"פ יש לפרש דבאמת גם ראשו ורובו דומה לאמו אסור להדיוט, וגם בסימן אחד של טומאה דהיינו רק שרגליו קלוטות ג"כ אסור להדיוט. - והא דאסרה תורה קלוט לגבוה מיירי דעגילן וסדיקן. - ובאופן זה אין סימן גמור של טומאה כיון דסדיקן אבל עגילן. - ובשביל זה דעגילן לחודיא אסרה תורה לגבוה. - ולהדיוט ע"כ שרי מטעם דסדיקן. - וא"כ אינו מבואר אם ר"ש מתיר גם בראשו ורובו דומה לאמו. - וזה שבעי הש"ס לעיל היאך הדין לר"ש בראשו ורובו דומה לאמו. - והיינו שיש סברא לומר דר"ש גם ברגליו קלוטות אוסר. - וזהו כוונת ר"י בעל התוס' ליסבר סברת הש"ס. - וזהו מפני שסברי בדברי ר"פ דהתורה אסרה לקלוט לגבוה אפילו בסדיקן ועגילן. - וזהו גם כן כוונת רבינו אלחנן הובא שם שכתב דאסרה תורה אפילו בשפרסה אחת קלוטה ושאר פרסותיו סדוקות דלגבוה אסור ולהדיוט פשיטא דשרי. - וכוונתו ע"כ לתרץ הא דמספקא להש"ס ולא פשטוה מהא דאסרה תורה קלוט לגבוה, וכמוש"נ. ג וחנה בהא דאמר רב הונא ל"ש אלא שחסר ויתר ביד, אבל ברגל טדפה נמי הוי. - והנה משמע דיתרת ברגל טריפה אפילו אם היתר למטה מארכובה, מדלא מפליג.- ועוד דבמשנה איתא רגלים. ואם איתא דגם ברגלים יצורך דלא הוי טריפה שפיר מתפרשא ברגלים ולמטה מארכובה. וזה תמוה דהלא כיון שחסר כשר למה יהיה טריפה ביתר, עי' בט"ז סימן נ"ה סק"ד, ועי' במשכנות יעקב סימן י"ח שמדייק ג"כ מדברי רש"י שאין לאסור יתר מארכובה ולמטה, אבל לא העיר מה שיש לדייק בדברי רב הונא דמפרש המשנה דתנא רגלים שהוא דוקא ביד. - ונראה לפרש דברי רב הונא דכוונתו ביד היינו דגם הרגלים למטה מהארכובה דין ידים יש להם כיון שאין טריפות פוסל בהם. - ורגלים שהם בדין חומר רגלים הוא רק בלמעלה מהארכובה שטריפות פוסל בהם. - ובזה ניחא לשון המשנה דתנא רגלים וכוונתו ידים. - והיינו הא דלא תנא התנא ידים. - הוא ג"כ לכוונה זו מפני שיש ברגלים חלק שדינם כמו ידים, וזהו במה שלמטה מהארכובה, וזה נראה ברור. ד וראיתי אח"כ בספר שי למורא. - שיצא להחמיר ולהטריף ביתר רגל בלמטה מהארכובה. - אבל זה לא נראה מלבד שהוא נגד דעת הפוסקים. הנה הדיוק גם מדברי רב הונא דאמר אבל ברגל טריפה נמי הוי. - הכוונה רגל מה שנקרא רגל. - אבל למטה מהארכובה שאין בו טריפות לא נקרא רגל, אלא דין ידים יש לו, והוא בכלל ידים, וברור. שם גמרא, אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו, אבל ניכר מחמת מלאכה. - והביאור בזה דהא דבעינן שיהיה המום בגלוי כיון שהוא רק תנאי, להכי סגי גם כשנראה לפעמים ולא בקביעות, - וזהו כמו שכתבנו לעיל. שם, ושניטל רוב המדבר של לשונו מתניתין רבי יהודה היא דתניא ואת שנוטל רוב הלשון, רבי יהודה אומר רוב המדבר של לשונו. - ויש לדייק מדוע לא אמרו שנוטל כל הלשון. - וע"כ משום דבזה טריפה נמי הוי. - והיינו דבנוטל כל הלשון הכוונה עם הטוטלת. - ויש מזה ראיה להרוקח הובא בבאר היטב סימן ל"ג דבזה טריפה יעוי"ש. - אבל יש לדחות דלהכי לא נקטו כל הלשון דמזה הוי משמעות דדוקא בנוטל כל הלשון הוי מום ולא רוב המדבר, וכיון שבאמת הוי מום גם בשניסל המדבר או רוב המדבר. - אבל יש לדייק לאידך גיסא מדוע לא קאמר הש"ס דבנוטל כל הלשון עם הטוטלת טריפה נמי הוי כמו שקאמר רב הונא לעיל לענין רגלים, משמע מזה דליכא טריפות כלל בניטל הלשון. - וגם יש לדייק מהא דהכא נקטו המדבר או רוב המדבר, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מביא"מ- ואילו בעבד כתב הרמב"ם בפר"ה מה' עבדים נוטל הלשון. - ולא כתב רוב המדבר. - וע"כ הכוונה שאף בנטל האדון כל הלשון אין עבד יוצא לחפשי. - וע"כ דלא נעשה טריפה בזה כמובן, וצ"ע. דף מ''א, משנה, ושנעבדה בה עבירה, - וקשה מדוע לא חשיב גם מוקצה ונעבד. - והרמב"ם פר"ב דבכורות ה"ג חשיב גם מוקצה ונעבד. א מן הצאן להוציא את המוקצה, כתב הרמב"ם בפר"ד מאי"מ ה"ה וז"ל אבל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל, הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדיש מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו, עכ"ל. ויש לעיין דלפי זה האיך יפרש המשנה דזבחים הא דמוקצה דמוקים הש"ס שם קי"ד בלאחר הקדש וכריוה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא, אבל הרמב"ם ע"כ לא סבר לה מדחזנין שאינו מחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים, וא"כ סבר דגם בקדשים קלים לא יכול אדם לעשות להקרבן מוקצה, וגם מעשה לא מהני בשל חבירו או בשל הקדש, והוא מדכתב הרמב"ם דלא נעשה מוקצה עד שיעשה מעשה כמו"ש שם בה"ד, וא"כ היאך יפרש שם בהמשנה הא דמוקצה. ב ואפשר דלהרמב"ם יש לומר דמיירי המשנה בקדשים הבאים לכפרה וכהסוגיא דהש"ס חולין מ"א דסברי דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמיא, וכתבו שם התוס' ד"ה כיון דהסוגיא דזבחים הוא לר"ה דלא סבר סברא זו יעוי"ש. אבל הרמב"ם דפסק בפר"ד משגגות ה"א השוחט בהמת קדשים לע"ז חייב גם משום עובד ע"ז, וע"כ משום דסבר דיכול לאסור, והיינו דמיירי בקרבן שמכפר, וזה נחשב כשלו, וכן כתב הלח"מ יעוי"ש. וא"כ שפיר מיתוקם להרמב"ם המשנה בקרבנות שמכפרים, אבל תמוה דלפי"ז מדוע לא יכול אדם לעשות מוקצה גם לאחר ההקדש בקרבנות המכפרים, והרמב"ם מדכתב סתם הקדש ע"כ סבר דבכל הקדשים אינו יכול לעשות מוקצה לאחר ההקדש, וע"כ צריך לומר דאפילו במקום שיכול לאסור בשל הקדש מ"מ במוקצה אינו יכול