נזר הקודש - בכורות קסג

בפגימה או בסדק מפני שאינו נראה גם כשפותח את פיו, ולא נקרא גלוי. - אבל כשניטל רוב המדבר אז נראה המום כשפותח את פיו. - וזה סגי להיות נקרא מום שבגלוי אעפ"י שבאמת לאו גלוי הוא, דהרי הלשון טמון הוא בפיו. - אבל מפני שנראה בשעה שפותחת את פיה וצווחת, גם זה נקרא מום שבגלוי. ד והנה כל זה שייך גבי מומין דהעיקר שמום פוסל ובכל מקום שנמצא המום הרי ע"כ הוא מום. ודק בעינן התנאי שיהיה נגלה מטעם דבעינן דומיא דפסח ועור, ואעפ"י שרבתה תורה כל המומין מדכתיב כל מקום רע שהוא ריבוי כמבואר לעיל ל"ז. - אבל גם אחרי הריבוי בעינן להתנאי שיהי' בגלוי. - נמצא שבאמת גם מום שבסתר נקרא מום. - והא דבעינן גלוי הוא רק לתנאי, ומזה הטעם סגי אם לפעמים הוא גלוי, ובזה ג"כ נתמלא התנאי. - והיינו דהתנאי דגלוי אינו פועל לעשותו למום, דהרי גם בלא התנאי נקרא זה מום דמום שבסתר ג"כ נקרא מום, כיון שנשתנה מדרך כל בעלי חיים. - ולכן למלא התנאי הא דבעינן גלוי סגי אם לפעמים הוי גלוי. ה אמנם לא כן בהא דעבד שיוצא לשחרור בראשי אברים שאינן חוזרין. - ובזה אמרה תורה דבעינן ראשי אברים דומיא דשן ועין שהם בגלוי. ונמצא שאין המום פועל השחרור דמום אין לו שייכות עם השחרור רק החסרון אבר פועל השחרור. - והמומין בעבד הוא דוקא מה ש שעשה אותו האדון למחוסר אבר. באופן שהחסרון האבר נראה. - וכשאינו נראה הרי זה לא נחשב למאומה ואעפ"י שזה נקרא מום, אבל לא נקרא חסרון אבר. - וא"כ נמצא דהא דבעינן גלוי הוא לעשותו חסרון. - וכשאינו נראה ונגלה. - לא נקרא חסרון אבר. - ולפי"ז הא דבעינן גלוי הוי עיכוב בעצם הדבר. - ולהכי לא סגי במה שנראה לפעמים כשפותח את פיו וצווח. - אלא בעינן נגלה תמיד. - וזה שכתב הרמב"ם שם בה' עבדים דהמחתד לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי. - והביאור כיון שאינו בתורת מום לבד אלא בעינן מחוסר אבר בפועל ממש. - ולא סגי בזה שנראה רק לפעמים, כיון שלא בא בזה הא דבעינן גלוי בתורת תנאי רק הוא בעצם הדין דבעינן מחוסר אבר הנגלה. ו ומזה הטעם פסק הרמב"ם שם בה' עבדים דהמסרס עבדו בביצים אינו יוצא לחירות. - אעפ"י שפסק בפר"ז מביא"מ ה"ח מי שנמעכו הביצים שלו יעוי"ש, וע"כ דשם ג"כ הטעם משום דלפעמים הוא נגלה. - וג"כ הוא מזה הטעם דגבי מומין סגי מה שלפעמים הוא נגלה. - אבל בחסרון אבר בעינן נגלה מצד עצם הדבר, להכי בעינן נגלה תמיד. ז ובזה אתי שפיר הסוגיא דקדושין שם דהש"ס מדמה הא דמומין דבהמה להא דשחרור דעבד, - היינו לרבי דסבר דגם בסירוס דביצים עבד יוצא לחירות, אעפ"י שרק נגלה לפעמים ומ"מ נקרא גלוי. - א"כ מדוע אמר לשון לא. - ועל זה מביא הש"ס דלגבי מומין סבר רבי דנוטל רוב המדבר הוי מום מטעם דלפעמים הוי נגלה. - ועל זה אין לומר דשאני גבי מומי בהמה שהוא רק לתנאי, משא"כ בשחרור עבד. - דזה ליתא דהרי חזינן דלרבי גם בשחרור עבדים סבר דסגי מה שנגלה לפעמים כמו הא דסירוס. - משא"כ הרמב"ם דפוסק דגם סירוס לא מהני לשחרר העבד. - מטעם דלשחרור העבד לא סגי מה שנראה לפעמים. - וא"כ הלא דין גם בניטל רוב המדבר לא סגי בהא דלשחרור, ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם לנכון וכמוש"נ. א שם, תניא השרוע והקלוט, שרוע שנשתרבב לו יריכו, קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס, - ויש לעיין מנין לחז"ל לפרש קלוט האמור בתורה שרגליו קלוטות, דלמא כוונת התורה קלוט שנולד מפרה דמותר לרבנן דר' שמעון מטעם כל היוצא מטהור טהור, אבל התורה אסרתו לקרבן מטעם השינוי שדומה לסוס. - וא"כ אין ראיה למי שרק רגליו קלוטות. - אבל יש לומר דלזה לא איצטרך קרא דבלא"ה פסול נדמה. - וע"כ דכוונת התורה קלוט לאסור למי שרגליו קלוטות. ב ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בתמורה כ"ד ד"ה קסבר שכתבו וקשה לר"י למ"ל קרא למעוטי נדמה תיפ"ל דבעל מום הוא דמדאשתני מומא הוא כדאיתא ריש בכורות יעוי"ש. - ולפי מה שכתבנו אפשר דכל עיקר חידושא דש"ס שמחדש ר' יוחנן שם דכל שינוי הוי מומא. - זהו לפי האמת שיש מיעוט לנדמה, ממילא אין לפרש קלוט האמור בתורה שבא למעט לגמל הנולד מן הפרה מטעם שהוא נדמה ממילא מפרשינן קלוט האמור בתורה שבא למעט למי שרגליו קלוטות, וממילא שמעינן שכל שינוי הוי מומא, אבל אם לא ממעטין נדמה. - שאז הוי דרשינן לפרש קלוט האמור בתורה שבא למעט לגמל הנולד מן הפרה, אבל לפי"ז לא הוי ממעטין למי שרגליו קלוטות, ולא הוי אמרינן למעט למי שרגליו קלוטות, וממילא לא הוי ממעטין לכל שינוי. ג אבל יש לומר דקושיות התוס' הוא לר' שמעון דאוסר גמל הנולד מן הפרה. - ולדידיה אי אפשר לפרש קלוט האמור בתורה שהוא קלוט הנולד מן הפרה כיון דגם להדיוט אסור. - וע"כ אתי לאסור להקרבה למי שרגליו קלוטות. - ומזה נלמד לכל שינוי דהוי מומא, ושפיר הקשו התוס' למ"ל למעט נדמה. א שם, אמר רב פפא לא תמיא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע"ג דסדיקן. - ובריט"א מביא בשם תוס' חיצוניות וז"ל אומר ר"י מכאן יש ליישב דלא תק' לר"ש דאסר קלוט להדיוט אמאי אסור דהא מדאסרינן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דאיכא למימר דאסור לגבוה אפילו אותן שפרסותיו סדוקות עכ"ל. - ודברי ר"י תמוהין טובא דהלא הא דאסר ר"ש קלוט הנולד מהפרה. - זהו שדומה לגמרי לגמל או לסוס שכל הבריה הוא דומה למין טמא. - אבל מעולם לא אסר ר"ש להדיוט למי שרק רגליו קלוטות. וכן הקשה בריט"א הלא מבואר לעיל דאם ראשו ורובו דומה לאמו מותר להדיוט גם לר"ש יעוי"ש. ב ונראה דהנה הא דמסיק הש"ס לעיל ז' דסבר ר' שמעון דאם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה.- איכא למימר דיליף ג"כ מהא דאסרה תורה קלוט לגבוה דע"כ מיירי דראשו ורובו דומה