נזר הקודש - בכורות קס

ב והנה גם דברי רש"י תמוה למה מדייק רש"י בשנהנה תוך הזמן דהבדיקה, והלא גם בשנהנה אחר זמן הבדיקה תליא אם למפרע הוי מומא, וכמו"ש הרמב"ם. - ומצאתי בתוס' רע"ק עמד בזה בתמי' בין לרש"י ובין להרמב"ם. ג ונראה בכוונת רש"י דכיון דהפדיון נתפס דוקא במום, וא"כ דעת המתפיס שיותפס בשעה שיוחלט למום קבוע, וא"כ אימת שיוחלט המום, אז חל גם הפדיון, וזה בזה תליא, נמצא דדעת המתפיס מקושר בהחלטת המום, נמצא דגמר החלטת המום פשיטא דהוי בדעת המתפיס, וזהו מכאן ולהבא, ואם אמרינן למפרע הוי מומא הוי גם דעתו על שעה זו, ולפי"ז בלהבא פשיטא דקדוש, ולמפרע ספק הוי ולהכי פירש"י שנהנה תוך זמן הבדיקה. ד ויש הוכחה לזה מדלא קאמר הסוגיא הנפק"מ אם עלה הפדיון, ואין צריך התפסה מחדש, (וגם בזה תמה מרן הגרע"א ז"ל שם). וזה הי' הוכחה לרש"י דע"כ סוברת הסוגיא דלא צריך פדיון מחדש, והיינו כיון דעיקר הפדיון שמתפיס בהווייתו של מום וכמו שכתבנו. ח והנה ראיתי ברש"ש כתב דמשמע מרש"י דלאחרי הבדיקה ודאי מעל, וזהו כשיטת הרש"ל בפדיון בכור בתוך שלשים בסתם דדעתו של אדם שתחול הפדיון בזמן הראוי להפדות, והקשה מזה על הש"ך, יעוי"ש. - והסכים לזה באור גדול הנדפס במשניות, אבל זה ליתא לפי מה שביארנו בביאור דברי רש"י, דע"כ שאני הכא בפדיון קדשים שהוא בתורת התפסה שע"כ הוא מתפיס בהווייתו של המום, ואין זה ענין לפדיון בכור שהוא רק בתור מצוה. ו והנה רגמ"ה פירש דהספק גם על עצם הפדיון, יעוי"ש. וזהו כשיטת הרמב"ם דדעתו של אדם בהווה, ולדברי רגמ"ה מיושב הא דהקשה בתוס' רע"ק מדוע לא קאמר דנפק"מ לענין עצם הפדיון, משום דלפי פירושו זהו גם מה שמספקא להסוגיא, וחזינן דדעת רגמ"ה והרמב"ם דגם בהתפסה דעתו של אדם בסתם הוי בהווה ולא בלהבא, ומכש"כ בפדיון בכור, וזהו כהש"ך, ולפי מה שביארנו הנה כן דעת רש"י ג"כ, והנה הרגמ"ה אינו מגביל זמן הנאה אימת, משום דלדבריו אין נפק"מ בזה, אבל תקשה ביותר להרמב"ם דסבר ג"כ כשיטה זו, ולמה מגביל זמן הנאה בלאחר הבדיקה, והיא תמיה רבתי. ז ונראה בביאור דברי הרמב"ם דסבר דעכשיו דסליק הש"ס בבעי' דלא איפשטא, נמצא דהוי עכשיו בתוך זמן הבדיקה, ספ"ס שמא, יתרפא, ומום עובר הוא, ושמא מכאן ולהבא, ובמקום ספ"ס מותר לכתחילה ליהנות, ולא צריך לברר גם ע"י המתנה כמבואר יבמות ס"ז בעבד כהן וכו', דאין חוששין שמיעוט שמא עובר זכר, וסומכין לכתחילה על ספ"ס, שמא נקבה ושמא תפיל, ובנידו"ד ג"כ כיון דהוי ספ"ס א"כ ע"כ כל משך זמן הבדיקה הרי"ז היתר גמור ולא יתחייב עוד בקרבן, ואפשר שגם רש"י סובר כן, ולרבותא פירש דמיירי שנהנה בתוך זמן הבדיקה, לומר דאעפ"י שספק הוא מכל זה יתחייב קרבן. אמנם כל זה אם אמרינן למפרע הוא מום, אבל לפי המסקנא דספק הוי, וא"כ הוי ספ"ס, ממילא ע"כ לא יצוייר האי דינא רק באופן שנהנה אחרי זמן הבדיקה, והרמב"ם שבא להורות לנו הדין דספק מעל הוכרח לומר באופן שנהנה אחרי זמן הבדיקה, ובזה באנו אל עמק השוה בין רש"י והרמב"ם, ואין פלוגתא ביניהם. ח עוד נראה בביאור דברי הרמב"ם דסבר דזה פשוט בסברא, כי אין לומר למפרע הוי מומא, היינו גם על הזמן הבדיקה, דהיינו דודאי כל משך זמן הרפואה שהיתה עומדת בספיקא דרפואה, הספק הזה אינו בבירור למפרע, מפני שאין החלטת המום דלבסוף מוכיח לנו לומר שלא היתה בת רפואה מעיקרא, והרי ודאי אפשר לומר דשפיר היתה מוכנת לרפואה בתחילה, ורק אח"כ נשתנה הדבר, כי אין לך מום שאין בו סיבות שונות המביא לידי שינוים שונים, וא"כ פשיטא שאין לומר למפרע הוי מומא היינו גם על הזמן העבר, ומטעם זה מפרש רבינו דהי' זה פשוט לחז"ל דקביעות המום הוא במכאן ולהבא, וכוונת הסוגיא בהא דקאמר למפרע הוי מומא, היינו בחלות המום. שהמום חל על כל מה שמוצא בהקרבן, ומספקא לחז"ל אם יש חלות המום גם על המעות דהתפסה, לומר דכמו שחל קביעות המום על הבהמה כולה, כן חל גם כן על התוצאות שלה, וזהו מעות הפדיון, ויהיה נתפס הפדיון בקדושה מעכשיו, וזהו הביאור בהסוגיא למפרע הוי מומא היינו התפסה דקדושה, ואינו צריך פדיון מחדש, וממילא חייב הנהנה, או"ד דצריך פדיון מחדש, והיינו מפני שלא חל תורת מום בדבר שחוץ להקרבן, דהיינו הפדיון וזהו דקאמר הסוגיא דמכאן ולהבא הוי מומא, ולפי האי פירושא פשיטא שאין כאן ספיקא בהנאה שבתוך זמן הבדיקה, משום דכיון דהחלות הוא בזמן החלטת המום, ואז אינו יכול לחול על ההנאה המעות שכבר הלכה ואינה בעולם המציאות, ומוכרח הרמב"ם לומר ולפרש דמיירי בנהנה אחרי זמן הבדיקה, וזה ברור בכוונת הרמב"ם. א שם בעי מיני רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים. - והנה על מום שבפנים אין למיבעי דפשיטא דבעינן מום שבגלוי, משום דבעינן מום רע כדאיתא לעיל, ומום שבפנים אין זה מום רע. - אבל חסרון אבר שזה נתמעט מתמים, אפשר שגם אם החסרון מבפנים ג"כ פוסל, מטעם דעכ"פ תמים לא הוי. - וזהו שקאמר הש"ס אי לבכור דהיינו להיות נשחט ונאכל במומו לבעלים פסח או עור כתיב. - אי לקדשים דהיינו להיות נפדה עורת או שבור כתיב. - שהם בגלוי. - וחסרון שבפנים אינו בסוג זה. - כי מבעי לן לאיפסולי מאי. - והיינו דלענין לרצות בעינן תמים בלא חסרון. - או דלמא דתמים איתקש למום. וכשאינו חסר בחוץ נקרא זה תמים. ב והנה יוצא מזה דאם יש חסרון בחוץ אין זה נקרא תמים. - והנה יש לעיין באיזה אופן שייך חסרון בחוץ דאם בחסרון אבר הלא זה הוי מום מעליא. - גם להיות נשחט ונפדה, וע"כ הכוונה חסרון בשר כגון שנחתך חתיכת בשר באופן שלא נעשה בעל מום, אבל עכ"פ לא נקרא תמים כיון שנתחסר