נזר הקודש - בכורות קנט

בנקב במילת שהוא בע"מ לפי שעה. - וחסר בזה ושב אל משפחתו לפי שעה. כמו שזה הכרח לריבר"י. ובזה יש ליישב הא דלא הביא הרמב"ם האי חידושא דליפסל כהן סגי גם בנקב משהו, והיינו דכיון דזה הוי הכרח רק לריבר"י דמרבה להיות נרצע גם במחט. - אבל הרמב"ם סבר דחכמים לא סברי כריובר"י. - ובעינן מרצע או דומה למרצע שיהיה נקב כמלא כרשינה. - וממילא גם להיות נפסל כהן לעבודה בעינן כמלא כרשינה. - ומזה הטעם פסק בפר"ז מביא"מ גבי מומין הפוסלין בין באדם בין בבהמה שהוא כמלא כרשינה.- ואח"כ מצאתי במל"מ פר"ג מעבדים שמפרש דברי הרמב"ם כעין זה.- - ובזה מיושב לדעתי גם דברי התוס' לנכון כמוש"נ. א תוס' ד"ה השתא מיפרק לא פרקינן עלויה מישחט שחטינא. - וא"ת להאי שינויא קמא דנפיק מום עובר מק"ו פסח ועור מאי אהני ליה יעוי"ש. - וקשה הא מהאי ק"ו לא ידענא היאך הדין במום עובר ע"י רפואה דהיינו במום כזה שאם לא נעשה לו רפואה ישאר במומו. - דבזה אפשר דישנו בפדיון. - אבל פסח ועור האמור בבכור הכוונה דומיא דפסח ועור דלית לי' רפואה. - וע"כ צ"ל דסברי התוס' דבאופן שישנו ברפואה אעפ"י שצריך לזה מעשה לעשות להמום רפואה לרפאותו, ג"כ נקרא מום עובר וליתא בפדיון. - וממילא יש ק"ו מעליא דליתא בשחיטה.- וזה נידון בסברא אפילו אם לא הי' כתוב פסח ועור. ב אמנם לפי"ז קשה הא דתניא בספרי בפ' ראה סימן כ"ה מנין שאין נשחטים אלא על מום קבוע וכו' ת"ל אשר נתן לך בכל שעריך, ונאמר להלן בשעריך תאכלנו מה שעריך האמור להלן אין נשחטים אלא על בע"מ קבוע אף שעריך האמור כאן אין נשחטין אלא על בע"מ קבוע, ע"כ. - וקשה למ"ל הגז"ש שהיא נאמרה מסיני. - והלא איכא ק"ו אם אין נפדין על מום עובר כמו שנלמד מקרא אשר לא יקריבו. - דהפירוש שאינה קריבה כל עיקר כדאיתא הכא בברייתא, ומכש"כ שאין נשחטין אלא על מום קבוע. והנה אפשר לומר דהכוונה ללמוד בבכור מגז"ש למעט מום עובר על ידי רפואה. - ועי' בריט"א שרוצה לפרש כן, יעוי"ש. - אבל לפי מה שמוכח מדברי התוס' דע"כ סברי דגם בלא קרא דפסח ועור האמור בבכור, אנו יודעין למעט מום עובר על ידי רפואה. - וא"כ קשה טובא למ"ל הגז"ש ללמדנו דנשחטין דוקא על מום קבוע. - כיון דזה נלמד מק"ו מפדיון שאינו נפדה רק במום קבוע ומכש"כ דלא נשחט רק על מום קבוע. ג והנה נראה דהא דסבר הש"ס שיש ללמוד לשחיטה דבעינן מום קבוע מהא דפדיון. - נראה דרק לבכור שייך ק"ו זה. - והיינו דכיון דליתא פדיון בבכור, רק נאכל במומו לבעלים, וא"כ ליתא בבכור יציאה לחולין. - בזה יש לדרוש ק"ו, והיינו דכמו דחזינן דבכל הקדשים לא מהני פדיון למום עובר. והיינ דנשאר בקדושתו במומו. - מטעם דלא נחשב מום עובר לכו"ע. - א"כ כש"כ בבכור דליתא גביה פדיון דפשיטא דעומד עדיין בקדושתו. - משא"כ כל הקדשים דמהני פדיון לצאת לחולין אין בהם הבדל בין פדיון לשחיטה, ואצלם הפדיון שוה לשחיטה. - וכשנפדין הם חולין גמורים בדין פסוה"מ. - וא"כ לא שייך בזה לדון ק"ו מפדיון לשחיטה. - והספרי דדרש גז"ש לדין שחיטה הכוונה גם פדיון. - רק זה קשה למ"ל שני לימודים דלא מהני פדיון למום עובר. וכיון שנלמד דאין נפדה במום עובר. - ממילא זה עצמו הדין דאין נשחט ג"כ. ד ונראה דהספרי אזיל אליבא דר' שמעון כידוע דסתם ספרי הוא ר"ש. - ובא ללמדנו דבע"מ לא נשחט על מום עובר בחוץ. - ור' שמעון לשיטתו דסובר בזבחים קי"ב דהשוחט בע"מ עוברין בחוץ חייב בל"ת. - וטעמו מכח הלימוד גז"ש זו המלמדנו דלא נשחט על מום עובר מטעם שדינו כבכור, והיינו דכמו שבכור במום עובר קדושתו עליו, ואסור לשחטן בחוץ מטעם דבעינן מום קבוע להיות נאכל במומו לבעלים. - הנה כן בכל הקדשים במום עובר קדושת קרבן עליהם, והשוחטן בחוץ חייב בלא תעשה. ורבנן דהיינו ברייתא זו שהיא דרשא בתו"כ וסתם ספרא אליבא דר' יהודה, וכן מבואר בתמורה ל"ג, ופירש"י שזהו אליבא דר' יהודה גז"ש זו דסבר ר"ש לא גמרי. - ה והנה לדינא במום עובר על ידי רפוהא לא נחשב . למום להיות נשחט במומו. - וזהו שיטת התוס' לעיל ל"ד ד"ה אילימא, וכן הוא דעת התוס' זבחים י"ב ע"ב ד"ה וש"מ יעוי"ש. וכן הוא דעת הרמב"ן לעיל בפר"ה, וכן הוא דעת הרא"ש. - לכן לדינא בעינן מום קבוע, אשר לא יוכל להרפא. דף ל"ח כל שיש לו תוך וכו' עי' במל"מ בפר"ק דכלים הי"ג. א דף ליינו, בעי מיני' פנחס אחוה דמר שמואל אכל ולא איתסי, למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא, נפק"מ למימעל בפדיונו, ופירש רש"י בשנהנה בתוך זמן הבדיקה, והרמב"ם בפר"ב מאי"מ הט"ז כתב להאי דינא בשנהנה אחר הבדיקה, ותמוה למה מדייק הרמב"ם כן ולא כתב כפירש"י, וחכם אחד העיר משום דבתוך זמן בדיקתו אין להסתפק במום קבוע, וממילא מותר גם ליהנות, וא"כ לא יתחייב אח"כ עבור דבר המותר לו אז עכת"ד. אבל תמוה מדוע באמת אין להסתפק במום קבוע גם בתוך זמן הבדיקה, הלא מפני החולי המשתרר בה שפיר יש לחוש למום קבוע וביותר שאיתרע חזקת בריא ויצאת מרוב בריאים, ומה שמוכיח דאם היה ספק במום קבוע, א"כ מה מקום להסתפק אם למפרע הוי מומא, הוכחה זו אין לנו מטעם דכל ענין חיוב קרבן בעינן ודאי ולא ספק, וגם אש"ת אינו לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ע כריתות כ"ב וסתמא דסוגיא כרבנן אזלא, וסברת הסוגיא דאם למפרע הוי מומא הרי"ז בירור בתורת ודאי וחייב בקרבן, וממילא לא הוי הנאה בתורת היתר, דע"כ ספק הוי גם מעיקרא אם זה מום קבוע וחייל פדיון, ויש בזה חיוב קרבן כשיבורר,. ואפילו להסוברים ספד"א מה"ת לקולא, עי' ש"ש ש"א פר"ג, וזה מדויק בפירש"י שכתב נפק"מ לענין:

קרבן, ולא פירש לענין מלקות, ודברי הרמב"ם תמוה.