נזר הקודש - בכורות קנז

יג והנה בהא דמוכר דבר שאיסורו מדרבנן דאינו מחזיר הדמים. - יש לעיין היאך הדין בזה שהעלה על הדמים מפני שמכרו בחזקת כשר. - ודבר איסור הוא פחות מהדמים שקבל.- אם מחויב להחזיר המותר דהרי הלוקח יש לו טענה שלא היה לו להעלות יד והנה הש"ד ביו"ד סי' קי"ט כתב דאף מה שהבשר כשר ביוקר ג"כ אין צריך המוכר להחזיר מטעם דלא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה יעוי"ש. - והפר"ח משיג עליו בזה וכתב דהלא אם איתא בעין הדרא למריה משום מקח טעות יעוי"ש. - והנה הסברא נוטה לדעת הפר"ח דהרי לא עדיף מגזלן שגזל דפשיטא שאינו משלם אלא כפי השיווי. - וגם אין לומר דכיון שנהנה ישלם כפי מה שנהנה, - כדין חצר דלא קיימא לאגרא והכא דין היתרון כחצר שלא קיימא לאגרא, אבל זה ישלם כפי שנהנה מטעם דבאופן דאיכא חיוב על המעט מחויב לשלם עבור כל ההנאה, עי' תוס' בבא קמא דף כ"א ד"ה ויהבי, זה ליתא הכא דהתם ההנאה כפי השיווי. - וע"כ דלא משלם יותר משווי'. - וכן כאן ע"כ ההנאה כפי השיווי ולא יותר, - ומצאתי במחנא"פ ה' אונאה סימן כ"ז שג"כ חולק על הש"ך יעוי"ש, ומה שכתב בריט"א דזה דומה לחצר דלא קיימא לאגרא וגם אין שיווי בהחצר לגבי גברא כיון דלא עביד למיגר, ומ"מ משלם מה שנהנה יעוי"ש, אבל זה ליתא דהתם אם רוצה האי גברא להשכיר יש לזה שיווי. - וע"כ השיווי היינו כמו שמשלמין בני אדם. - וא"כ הכא למה ישלם יותר כמו שמשלמין בני אדם הבאים לקנות. - ואטו מפני שהכשילו באיסור יקבל יותר מהדמים שמקבלים עבור זה, טו עוד נראה להוכיח מסוגיא זו עצמה. - והוא בהא דפריך הש"ס בכור, ולימא ליה מאי אפסדתיך. ופירש"י דהלא גם אם הבשר בידך היה טעון קבורה יעוי"ש, מבואר מזה דהדמים שלא הי' בידו של המוכר להשיג. - אין הלוקח נתחייב בזה. - ומחויב להחזיר לו הדמים. - ולפי"ז גם כשמוכר לו דבר האסור מדרבנן שע"כ אם היה מוכר לאינו יהודי לא הי' מקבל דמים כאלה. - וא"כ יכול הלוקח לטעון להמוכר מאי אפסדתיך בזה היתרון שלקחת ממנו בזה שמכרת לו בחזקת כשר. - ומטעם זה נראה שהצדק עם הפר"ח והמחנא"פ שמחויב המוכר להחזיר היתרון להלוקח. טז והנה גם מה שכתב הש"ך שם בס"ק כ"ט במוכר ספק טריפה דאין צריך להחזיר הדמים מטעם המעע"ה יעוי"ש, תמוה טובא דהלא גם בזה יכול לומר מאי אפסדתיך. - דהלא גם מספק טריפה פרשי אינשי, וליתא במכירה, וצ"ע. פרק ששי א משנה, על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור. - והנה משמע דהפגם בהעור לא הוי מום כלל, ואפילו מום עובר. - אבל בגמ' מבואר דהוי מום עובר. - אבל כל זמן שלא עבר המום דהיינו קודם שנתרפא הוי מום ואסור להקריבו. - והוא בהא דאיתא לקמן ע"ב אלמה תנן ולא מן העור מום עובד וכו'. - הרי מבואר דפגם בעור הוי עכ"פ מום עובר. - ויש לעיין ברמב"ם פר"ז מביא"מ ה"ב דכתב וז"ל אבל העור המוקף לסחוס האזן אין בו מום בין ניקב בין נסדק. - יש בזה משמעות שאין זה מום כלל. - ותמוה דהרי ע"כ מום עובר הוא, והיה לרבינו לכתוב דהוי מום עובר, וצ"ע. - ב תוס' ד"ה מה הפרט הקשו וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר וכו'. - לכאורה יש להעיר דכיון דאמרה תורה מיום השמיני והלאה ירצה. - אעפ"י שחסר עדיין השיניים. - הרי שהכשירה תורה לקרבן גם בלא שיניים. - להכי לא נחשב זה למום. - ומזה הטעם לא הוי מום גם כשנפלו השיניים. - ואעפ"י שיש לחלק משום דזה דומה להא דאיתא לקמן מ' ע"ב בהא דזנב העגל שאינה מגעת לערקוב, אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן, והרמב"ם בפיה"מ כתב שאינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן יעוי"ש, וה"נ גבי שינים כיון שכן דרכן להיות גדלים לאחר מכאן, להכי לא הוי מום גם טרם שנולדו. - אמנם עכ"פ כיון שחזינן שהכשירה תורה לקרבן אף בלא שינים. להכי אין לרבות בחסר שן להיות נחשב למום. ג בא"ד דאינו שוה בזרעו של אהרן. - זה תמוה דהלא הפסול הוא משום מראית עין לחודיא שהוא רק מדרבנן. - והא דאינו שוה בזרעו של אהרן הוא באיסור עשה, וזה ליתא הכא, עי' בחק נתן שתמה בזה על התוס'. - אבל נראה דכוונת התוס' לבאר דהא דאסור מפני מראית עין לא משום דמחזי כמום, אלא משום דמחזי כאינו שוה בזרעו של אהרן, והכוונה דליתא בה משום דררא דמום. ד והנה תניא בספרא פ' אמר פסוק ט', וכן בספרי פ' ראה, וכי יהיה בו מום, אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע"מ, בע"מ ממעי אמו מנין ת"ל אשר יהי' בו מום. - ולכאורה תמוה היאך ס"ד דנולד במום ממעי אמו יהיה כשר לקרבן. - ולפי מה שכתבנו בהא דשינים דע"כ רבתה תורה דלא הוי מום מדאמרה תורה מיום השמיני והלאה ירצה. - הרי חזינן דלא הקפידה תורה על המום שהוא מיום הולדו. - ויש מקום לומר דמום שהוא ממעי אמו לא נחשב למום בין בבהמה בין באדם. - ועל זה רבתה תורה דמום שהוא ממעי אמו גם כן נחשב למום. - וע"כ הא דהכשירה תורה בבהמה לקרבן בחוסר שינים. הוא מטעם אחר, והיינו מפני שכן רביתיהו בכך. ה והנה בעיקר הקושיא שהקשו התוס' אמאי לא הוי מום בשנפל שן. - ומ"ש מעור. - ואם בשביל שהשינים נופלות מחמת זקנה הלא גם עינים כהות מחמת זקנה, וכתבו דיש ליתן טעם אחר יעוי"ש. והנה לפי מה שכתבנו יש לומר טעם נכון לחלק בין שן לעין. - והיינו דכיון דנולד בלא שינים. - אבל עינים נבראים עמו מיום הוולדו. ו בא"ד, וא"ת מ"ש דבהכה על אזנו וחרשו חשוב מום גבי עבד וכו' וי"ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשוב מום לצאת בו לחירות יעוי"ש, ביאור הדברים דשאני גבי עבד דעיקר הדבר קנס הוא להאדון. - ואין זה ענין להיות מום לגבי עבודה.