נזר הקודש - בכורות קנו

תרומה אין לחשוב אכילת תרומה כאילו אכלו חולין להיות הבעה"ב פטור גם מלשלם להפועלים היתרון השיווי של חולין מפני זה שתהי' אכילתן כאכילת חולין ממש. - דזה ליתא דכיון דבאיסורי תורה אין אדם נהנה כלל. - להכי גם באכילת תרומה לא נקרא הנאה מעליא. - אלא ההנאה דאכילת תרומה לא הוי יותר מהתרומה עצמה. - מפני שהתשלומין של הקרן אינו משלים אלא כפי החשבון דהתשלומין של הפירות חולין הבאה בחילוף התרומה שאכלו. - אבל אין בזה הנאה ממש כאילו אכלו היתר. - להכי מחויבים הבעלים לשלם היתרון. ט ובזה יש לבאר דברי הרב מוצל מאש שבסוף ספר אש דת, והריט"א מביאו. - והוא בדבר השאלה במי ששכר פועלים והאכילם דבר איסור בשר נבלה אם חייב לפרוע להם מזונותיהם והביא המשנה דתרומות, וכתב הרי מפורש שהמאכיל לפועלים דבר האסור לאו שמה אכילה, ואם קצץ עמהם מזונות חייב לשלם להם דמי סעודתם עכ"ל, והקשה הריט"א דהרי התם במשנה מבואר דאינו משלם להם רק היתרון שיש בין היתר להאיסור, אבל מה ששוה האיסור שהאכילם אינו חייב לשלם עכת"ד יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דברי הירושלמי דרק גבי תרומה כן הדין, אבל בהאכילם טבלים וכדומה מחויב לשלם כל דמי הסעודה. - ולפי"ז בצדק דן הרב מוצל מאש שמחויב לשלם להפועלים כל דמי הסעודה מטעם דאכילת איסור יש בה חסרון הנאה ולא חשיבה אכילה. י כתב הרמב"ם בפר"ג מבכורות ה"ט וז"ל השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים עכ"ל, ומשמע מזה אפילו באופן שהי' הבכור בע"מ ורק איסור דרבנן איכא בזה מפני שאסור לשחוט טרם שהראה למומחה, דדוחק לומר דהרמב"ם מיירי שיש ספק אם הוא בע"מ והוי ספק דאורייתא מדלא פירש. - וע"כ מדכתב ונודע שלא הראהו לחכם משמע שרק בשביל זה עצמו מחזיר את הדמים, וזהו דין המשנה הכא. - וזהו או מצד קנסא או מצד הדין. - אבל קשה מה שכתב הרמב"ם בפרט"ז מה' מכירה הי"ד וז"ל המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך, מה שאכל אכל, ויחזיר לו את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה, בין שהיה איסורו בכרת, בין שהיה איסורו בלאו בלבד, אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום עכ"ל, מבואר שדבר שאיסורו מדרבנן אין מחזיר את דמיו ללוקח. - וא"כ קשה מדוע פסק במוכר בשר בכור שלא הראהו למומחה אעפ"י שיש בו מום ואסור רק מדרבנן ומ"מ מחזיר את דמיו.- והוא דין המשנה. והנה הה"מ כתב דדין זה לא מצאתי מבואר, אבל ראיתי שלא נשנה בגמ' אלא איסורין של תורה, אבל איסורין של דבריהם באכילה לא, וכיון שאכלו ונהנו לא יחזיר להם כלום יעוי"ש, וקשה הא דין המשנה בכור שלא הראהו לחכם הוא רק איסור דרבנן, ודוחק לומר דמפרש המשנה דמיירי שהי' בכור תם. - כמו שכתבנו לעיל. והראיה דהתנא דברייתא נקט ונמצא בכור, ובמשנה תנא שלא הראהו לחכם, וע"כ דבברייתא מיירי שהיה בכור תם. - והמשנה מיירי שהיה בע"מ ורק איסור דרבנן איכא שלא הראהו למומחה. יא ונראה דסבר הרמב"ם דכל עיקר הא דבמוכר איסור דאורייתא מחזיר את הדמים הוא מצד הדין ולא מטעם קנסא. - וכמו שיטת רש"י שכתבנו לעיל, ולא כשיטת הנמוק"י. - והטעם בזה מפני שלא נהנה באכילתו. - ובזה יובדל איסור דרבנן, דכיון דלא מונח האיסור על החפץ. - ורק משום לא תסור איכא בזה. - הנה זה אינו מגרע את ההנאה. - ולהכי אינו מחזיר את הדמים. - או כמו שכתב הנתיה"מ בסימן רל"ד, - דיש הבדל בין איסור תורה לאיסור דרבנן. - דבאיסור תורה אפילו בשאכל בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על היסורין, ובאיסור דרבנן כשאכל בשוגג אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי, ומביא ראיה מעירובין מ"ז דאיתא שם בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבנין תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היו מניחין לו לעבור ולקבל עונש, ומוכח דאינו מקבל עונש על שוגג דרבנן, וממילא כשאכל שוגג דרבנן נקרא שפיר נהנה כמו מן הכשרה, - והוי בזה הדין כמו מזה נהנה וזה חסר מועט דמשלם כל מה שנהנה, משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג, וחסרונו גדול מהנאתו עכת"ד, - והנה כל זה ליתא בכהן שמכר בשר בכור שלא הראהו למומחה. והיינו דכיון דקנסו חכמים להכהן שלא יהנה מהבשר. ואם לא יחזיר הדמים שקבל א"כ הרי הוא נהנה. - ולהכי אע"פ שאכילתו הוי אכילה שיש בה הנאה ללוקח, אמנם כיון שהכהן המוכר נהנה מזה והנאה זו למוכר אסרו חכמים. - הנה בזה הוי הדין שיחזיר הדמים להלוקח בכדי שלא יהנה מאומה, ומטעם זה נהנה לא שייך הכא. - לפי דברי נתיבות, והיינו דבעינן בזה כדין זה נהנה וזה חסר מעט. - והכא לא חסר ליה מידי כיון שאסור ליהנות. - וא"כ הרי"ז זה נהנה וזה לא חסר דפטור מלשלם, וא"כ הדמים שקבל שלא כדין קבלם ומחויב להחזיר הדמים. - וזהו כמו שפירש"י בהמשנה שפירש"י מטעם קנסא והיינו קנס כזה שאסור ליהנות ושם בברייתא במוכר בשר בכור תם, פירש"י משום חסרון הנאה לא חשיבה אכילה. - וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם דבמוכר בכור שלא הראהו למומחה כתב שמחזיר הדמים אעפ"י שלא הוי אלא איסורו מדרבנן. משא"כ בשארי איסורי דרבנן דליתא בזה דין דלהחזיר הדמים. יב ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא. - דהנה המחבר ביו"ד סימן ש"י כתב השוחט את הבכור שלא עפ"י חכם אפילו הראהו אח"כ לחכם ומצא בו מום אסור, ושם בס"ב כתב השוחט הבכור שלא עפ"י מומחה ומכרו ואכלוהו מחזיר להם הדמים יעוי"ש, וע"כ הא דס"ב מיירי כמו שכתב בס"א דאפילו אם הי' בו מום ג"כ מחזיר הדמים. - ואילו בחו"מ סימן רל"ד ס"ג פסק המוכר לחבירו דבר שאיסורו מדברי סופרים וכו' ואין המוכר מחזיר לו כלום, וקשה הא בכור שלא הראהו לחכם ג"כ לא הוי איסורו אלא מדרבנן. - וע"כ כמו שכתבנו דשאני בכור ביד כהן כיון שקנסוהו חכמים שלא יהנה, להכי מחויב להחזיר הדמים וכמוש"נ.