נזר הקודש - בכורות קנה

איסור הוא מדרבנן לחומרא. אמנם במקום חזקת איסור לכו"ע מן התורה לחומרא, ובאופן זה חסר הנאת האכילה, ומחויב ע"כ להחזיר הדמים מצד הדין. - וכיון שפירש"י בהמשנה שהוא מטעם קנסו ע"כ מיירי באיסור דרבנן, וכמוש"ג. ב והנה הנמוק"י בפרק המוכר פירות כתב דמה דקתני מה שאכלו אכלו ומחזיר להם דמים אינו אלא משום קנסא מפני שמכרו במזיד, אבל אם היו שוגגין משלמין להם דמים יעוי"ש, וכן כתב הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ודקדק כן מפירש"י במתניתין בהא דבכור שמפרש ויחזיר הדמים שהוא משום קנסא, יעוי"ש. והנה לפי מה שפירשנו לפירש"י דע"כ כוונת רש"י הא דקנסא דוקא במוכר בשר בכור שלא הראהו לחכם דאעפ"י שיש בו איסור גמור. - ואין בזה איסור דאורייתא רק איסור דרבנן. - בזה הוי הדין משום קנסא, והטעם כיון דנקרא אכילה שאין בזה חסרון הנאה. - משא"כ במוכר בשר בכור שהוא תם שיש בזה איסור דאורייתא בזה מחויב להחזיר הדמים מצד הדין. - וזה מדויק בפירש"י בזה שפירש"י בברייתא שמחזיר הדמים מפני שלא נהנה. - וא"כ תמוהין דברי הש"ך שמדייק מדברי רש"י שהוא רק מטעם קנס גם במוכר איסור דאורייתא. ג שם, רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים, ושאין הנפש קצה בהן ינכה להן מן הדמים. - ביאור הפלוגתא שבין ת"ק ורשב"א דת"ק סבר דאף בדברים שאין נפשו של אדם קצה ג"כ יחזיר להם הדמים. - וע"כ זהו מפני שנפש של אדם קצה באכילה דאיסור, ולהכי גם במוכר בשר בכור, ובמוכר יין נסך ג"כ מחויב להיות מחזיר הדמים. - והנה לדברי הנמוק"י הא דסברי רבנן בדברים שאין נפשו של אדם קצה בהן דיחזיר הדמים הוא משום קנסא. - אמנם בדברים שנפשו של אדם קצה בהן כגון אלו דחשיב רשב"א כמו טרפה וכדומה בזה פשיטא אשר לכו"ע הוא מצד הדין כיון שאין אדם נהנה מהם. - ולפי"ז קשה טובא על הנמוק"י שכתב גם גבי מוכר בשר טריפה שהוא מצד קנסא, וזה תמוה דבזה לכו"ע הוא מצד הדין. - והנה הקשה בזה המחנא"פ בה' נזקי ממון סימן ט' יעוי"ש. ד ונראה דסבר הנמוק"י דמצד הדין בשוגג פטור ומה שלא נהנה מאכילת איסור אין זה מחייב להחזיר הדמים, משום דסבר דגם אכילת איסור אכילה היא בשאכלן בשוגג. - ות"ק ורשב"א פליגי אם קנסינן גם בדבר שאין נפשו של אדם קצה בהן, דת"ק סבר דגם בזה קנסינן לי' מטעם שהכשיל לחבירו באכילה דאיסור. - ורשב"א סבר דבשביל שהכשילו באיסור אין לקונסו בדמים. - וקילבד"מ בזה שיענש באיסור לפני עור לא תתן מכשול. - אמנם בזה שהכשילו בדבר שנפשו של אדם קצה בהן שזה מה שנוגע בהיזק הגוף בזה קנסינן ליה בחזרת דמים. - וממילא במוכר בשר טריפה הוא ג"כ משום קנסא. - ואעפ"י שנפשו של אדם קצה בהן. - אמנם גם בזה הוא רק משום קנסא וכשמכר בשוגג אין לקונסו, ואעפ"י שיש בזה היזק הגוף. - אבל הוא היזק שאינו ניכר ולא שמי' היזק. וממילא אין לנו לדחוק לומר דהנמוק"י מיירי רק באופן שנטרפה מטעם דיני טרפות מהללמ"מ שאין נפשו של אדם קצה בהן. - כמו"ש התוס' חיצוניות שבזה אין נפשו של אדם קצה בהן. - ורשב"א מיירי בטרפה ש שטרפה חית היער. - איברא שזה אמת שיש הבדל ביניהן. - אבל אין לדחוק דהנמוק"י מיירי רק באופן שנטרפה מטעם דינו טרפות שהוא מהללמ"מ, כמו"ש הריט"א. - והיינו מדלא נחית לזה הנמוק"י. וע"כ מיירי הנמוק"י בכל מיני טריפות, ובשוגג פטור, משום שזהו שיטת רשב"א ג"כ שהוא מטעם קנס לחודיא. ה והנה אח"כ ראיתי במחנא"פ שם מביא כתב דלכאורה זה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפר"א דברכות דכתב הרמב"ם כל האוכל דבר האסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך, כיצד הרי שאכל טבל או שאכל מעשר ראשון, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות, והראב"ד כתב דלמה לא יברכו הואיל ונהנה יעוי"ש, הרי מבואר דהרמב"ם סבר דבדבר אסור לא הוי ליה הנאה, ואין אכילתו נחשבת אכילה כלל, והראב"ד סבר דאית ליה הנאה עכת"ד יעוי"ש. - אבל נראה דאין שייכות הא דברכה לנידון דידן דהרמב"ם סבר דהיאך יכול לברך להקב"ה על אכילה אשר אין בזה רצון ד'. - ומה זה ענין לתשלומין. - והראב"ד סבר דהברכה לא הוי על האכילה אלא על ההנאה של מילוי הכרס. - אבל אין זה שייכות לענין תשלומין שהוא דין של בין אדם לחבירו. - ו אמנם לפי מה שביארנו שיטת רש"י ע"כ סברת הת"ק שאין אכילת איסור חשובה אכילה לענין תשלומין, ורשב"א סבר לחלק בין נפשו של אדם קצה, - וכן פירש הר"ש בפר"ו דתרומות. ז והנה הא דאיתא בירושלמי פר"ו דתרומות ה"ב דפריך שם בהא דתנן המאכיל את פועליו תרומה דחכמים סברי דהפועלים משלמין את הקרן והוא ישלם להם דמי סעודתו, והלא כבר אכלו, ומשני כמ"ד טבלים נפשו של אדם חתה בהן יעוי"ש. - והביאור בזה שאין אדם נהנה מאכילה דאיסור, וכן פירש הר"ש. - ויש לעיין דלפי"ז מדוע אינו משום הבעל הבית כי אם מה ששוה דמי הסעודה מחולין, וקשה כיון דלא חשיבה אכילה דתרומה אכילה בשביל חסרון הנאה, א"כ ישלם להם דמי כל הסעודה, כמו דתנן הכא לרבנן דמחזיר המוכר כל הדמים.- ומצאתי בריט"א שעמד בזה ומאריך בזה טובא יעוי"ש. ח אמנם נראה דשאני תרומה, ואינו דומה תרומה לשארי איסורי תורה. - והיינו דכיון דהדין בתרומה דהאוכל תרומה בשוגג כשמשלם מחולין מתוקנים שנעשין תרומה הרי"ז חילוף עבור התרומה שאכל ויכופר העון ממילא נעשית התרומה שאכל כאילו אכל היתר. - וממילא יש לו הנאה בדבר האכילה ונקרא שפיר שנהנה מאכילה ולהכי הבעל הבית משלם רק היתרון מה ששוה חולין יותר מדמי תרומה. - ובזה מדויק הא דנקט בירושלמי טבלים. אשר לכאורה תמוה דהלא מיירי בתרומה ומדוע נקט טבלים. - אבל הביאור בזה דאין לומר בתרומה נפשו של אדם חתה בתרומה מהטעם שכתבנו. - אבל בטבל נפשו של אדם חתה כמו בשאר איסורי תורה שאין אדם נהנה כלל מאכילת איסור, ומטעם זה גם בשאכלו