נזר הקודש - בכורות קנד

הטורח.- אבל לא בזמן הבית דהרי יכול להקריבו מיד. או"ד דגם בזמן הבית היו חשודים להטיל בו מום מטעם ההפסד של האימורין שמקריבין על המזבח, ובריט"א עמד בזה על המחקר יעוי"ש. יא ונראה דרש"י סובר דבזמן הבית לא היו הכהנים חשודים על הטלת מום בידים, וגם לא על ידי גרמא מפני שאין להם טורח. - וא"כ במעשר ודאי, בזמן הבית שעומד להקרבה אין מקום לחשדא. וכיון דמעשר אינו נוהג בזמן הזה כמבואר לקמן ס"א. ולפי"ז הכל נאמנים על מעשר ודאי. - משא"כ בספק מעשר שאין ראוי להקרבה מטעם ספק חוב"ע. - ואין לו תקנה רק שירעה עד שיסתאב ויאכל במומו. וא"כ הרי הוא דומה לבכור בזמן הזה, ולהכי פירש"י דבספק מעשר מיידי. יב איברא דמדברי התוס' ד"ה כהני שהקשו שם וז"ל ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשדים על כל קרבנות כולם עכ"ל, מזה משמע דסברי התוס' דגם בזמן הבית היו הכהנים חשודים, וזהו דלא כשיטת רש"י. - והנה יש להעיר מדברי התוס' לקמן ל"ו ע"ב ד"ה התרת יעוי"ש. אבל מדברי התוס' הכא מוכח דסברי דגם בזמן הבית היו חשודים, ולפלא שלא העיר בזה הריט"א, אבל שיטת רש"י מבואר דבזמן הבית לא היו חשודים. ולזה אתי שפיר הא דפירש"י ספק מעשר. בקטן והגדיל פירש"י דהבכור הגדיל. - וברגמה"ג איתא חד פירושא כלומר קטן היה הישראל כשנתן לו זה הבכור ועכשיו שהוא גדול מעיד עליו דהוא המום עצמו שהיה בו כשנתנו לו יעוי"ש, וקשה הא אין לו נאמנות לקטן. - וע"כ כיון שהוא במילתא דרבנן. - נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו. - ואפילו אין עוד אחר עמו. - וזהו כמו"ש התוס' בכתובות כ"ח דבדרבנן לא בעינן אחר עמו. והנה לפירוש זה מוכח דנתינה דקטן הוי נתינה במתנות כהונה. עי' בקצה"ח סימן רמ"ג.- אבל יש לומר דשאני בכור בעל מום דיש לו זכייה. עי' תמורה ח'. - אבל זה ניחא אם אין טובה"ג בנתינה דבכור. - אבל אם יש בזה זכות טובה"ג א"כ בעינן נתינה מעליא. - ויש לעיין אם נתינה דקטן מהני. - והר"ג אפשר דסבר דאין בבכור טובה"נ. ועי' לעיל כ"ז. - ואפשר דפליגי בזה הני תרתי לישני שכתב הר"ג. א שם, וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה לא יבקר בין טוב לרע אמר רחמנא. - וקשה הא אפילו אם הוי איסור מטעם לא יבקר. - אבל עכ"פ זכות זה דבידו לענין נאמנות לא נפקע. - וע"כ צריך לומר דזה הוי עיכובא לענין החלות המעשר. - וכן משמע מפירש"י לקמן נ"ג דפירוש לא יבקר משמע שהוא לא יוציאנו, אלא הוא יוצא מעצמו. - משמע שדין הוא בהחלות המעשר. ב ויש לעיין באופן דמפיק לי' בריש עדרי' והוא במום אם יש בזה משום לא תקדיש האמור במקדיש בעל מום. - אמנם לפי"ז קשה מדוע לא קאמר הש"ס דיש בזה משום מקדיש בע"מ, - אבל אם אמרינן דלא יבקר מונע את ההקדש לחלות ממילא אין בזה משום מקדיש בע"מ כיון שאין כאן הקדש כלל, ומזה מוכח דהלא יבקר דין הוא בהמעשר שמונעו מלחול עליו שם מעשר. - אמנם זה ליתא דבמעשר ליכא משום מקדיש בע"מ כיון דנאכל במומו לבעלים. - ולפלא שלא הביאו הרמב"ם והסמ"ג להאי ל"ת דלא יבקר האמור במעשר בהמה, ואפשר שאין זה בתורת ל"ת אלא הוא בענין החלות, וצ"ע. ג תוס' ד"ה התרת בכור וכו' ממתניתין לא שמעינן לי' דאיכא לאוקמי' בזמן הזה. - אבל בזמן שביהמ"ק קיים הו"ל למיגזר וכו' יעוי"ש, שמעינן דסברי התוס' דגם בזמן הבית היו כהנים חשודים בדבר הטלת מומין, וזהו כמו שכתבנו לעיל בשיטת התוס' בזה שהקשו היאך היו נאמנים בדבר הקרבת קרבנות כדאיתא לעיל. ד דף ל"ז משנה, השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזור להם הדמים, ופירש"י משום קנס דאיסור ספק הוי. - וביאור הדברים דכיון שלא הראה לחכם, וא"כ הוי ספק תם ספק בע"מ. - ומשמע דאם הוי ודאי מום, ורק משום שלא הראה לחכם ויש בזה איסור דרבנן דאז לא קנסינן לי' להמוכר להחזיר הדמים, וזהו ע"כ משום דכיון דלא הוי רק איסד"ר לא קנסינן ליה. - אמנם השיט"מ גורס דאיסור ספי ליה יעוי"ש, ומשמע דגם בשביל איסד"ר קנסינן ליה. - נמצא דנפק"מ לדינא במוכר לחבירו דבר שאיסורו מדרבנן. - אם קנסינן למוכר להחזיר הדמים דהגירסא ברש"י כמו שהוא דוקא בספק איסור תורה קנסינן ליה. - אבל לא באיסד"ר ולהגירסא דהשיט"מ ברש"י גם באיסד"ר קנסינן ליה. א שם, ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור וכו' ויחזיר להם את הדמים, ופירש"י דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם יעוי"ש. מבואר דמפרש רש"י מטעם שאכילת איסור חסר הנאה מהאכילה. - ומשו"ה מחויב המוכר להחזיר הדמים. וקשה מדוע לא פירש"י שהוא מטעם קנס כמו שפירש בהמשנה, ופירש שהוא מטעם חסרון הנאה. - והנה יש לומר מזה דהוי סיוע להשיט"מ דבהמשנה מיירי שהיה מום בהבכור, ורק איסד"ר איכא, ובזה הוי החזרת הדמים מטעם קנס, משום דבאיסור דרבנן לא הוי חסרון הנאה. - והביאור בזה שאין האיסור בהבשר עצמו. - דהבשר הוא בשר חולין. - ורק האיסור משום לא תסור, ולא שייך בזה חסרון הנאה. ולהכי פירש"י שהוא מטעם קנס כיון שעכ"פ ספי לי' איסור. - משא"כ הכא בברייתא שנמצא בשר בכור היינו בכור שהוא תם, דהרי לא קתני ונמצא שלא הראהו לחכם רק תנא ונמצא בשר בכור דמשמעו בכור תם. - ואיכא בזה איסור דאורייתא. - ובזה איכא חסרון הנאה להאוכל. - ומחויב להחזיר הדמים גם מצד הדין. - ונפק"מ בין דינא לקנסא לענין אם מת שאם הוא מצד קנס אין קונסין בנו אחריו כמבואר לעיל, משא"כ אם הוא מצד הדין, דאז גם היורש מחויב להחזיר דמים. - ולהכי הגירסא דהשיט"מ מדויק דהמשנה מיירי באיסור דרבנן ולא בספק איסור שאסור מדאורייתא. - ואפילו לשיטת הרמב"ם דספק