נזר הקודש - בכורות קנג

הטעם דלא חשידי על קדשים בחוץ, וקשה טובא דהלא גם אם חשידי על קדשים בחוץ ג"כ נאמן מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי, ועי' בלח"מ כתב וי"ל דטעמא דעדיפא מיני' קאמר יעוי"ש, וכמובן שזה דוחק, - דהרי הוי זה היפך הסוגיא דהרי הש"ס רוצה להביא ראיה לרב מהמשנה שהוא מטעם דעבידא לאיגלויי.- וא"כ הרי זה מספיק. - ורק משום דהש"ס מדחה משום דיש לומר דלא חשידי על קדשים בחוץ. - אבל אם אנו תופסין לדינא הא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי, הרי זה מספיק גם להחשוד. וא"כ ע"כ טעם זה עדיף יותר דגם חשוד נאמן. ב והנה לכאורה יש לומר דאעפ"י שפוסק הרמב"ם כרב דנאמן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי, הנה זה משום דלא הוי אלא איסור דרבנן שמא הטיל הכהן המום שזה אסור רק מטעם קנס חכמים. - משא"כ בנאמנות על המום שזה הוי איסור דאורייתא בזה סבר הרמב"ם דלא סמכינן על הסברא דעבידא לאיגלויי. - ומצאתי בספר חק נתן שנחית לזה יעוי"ש. - אבל תמוה דהרי חזינן מרב אשי דמביא ראיה מהמשנה לרב. - וע"כ סבר דגם בדאורייתא יש לסמוך על מילתא דעבידא לאיגלויי, ומדוע פליג הרמב"ם על רב אשי. ג ונראה לפי מה שכתב הרמ"א בשו"ת סימן ס"ו, והובא בחו"ד הלכות נדה סימן קפ"ה סק"ו בהא דהחכם נאמן דהא דכתב הרא"ש גבי פלוני תיקן לי הכרי והוא מכחישו דהמכחיש נאמן דזהו דוקא בכרי שאינו של האשה, ולכן לא מהימנא על הכרי יותר מהחכם, אבל בדבר שהוא של בעלים אין החכם נאמן להכחיש וכו' ועוי"ש. - והנה בנידון דידן בהא דמילתא דעבידא לאיגלויי בהא דאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו דנאמן מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי הוא מטעם דאם הישראל מכחישו דנאמן המכחיש אז הוי עבידא לאיגלויי, אבל אם אמרינן דאזי המכחיש נאמן, א"כ אין זה עבידא לאיגלויי, - אבל ע"כ בזה הישראל המכחישו נאמן כיון שהוא הבעלים. - אמנם בדין המשנה שאמר דהחכם התיר לו דבזה לא הוי החכם הבעלים של הבכור. - דבזה יש לומר דלא הוי זה מילתא דעבידא לאיגלויי, משום דאין המכחיש נאמן. - ולפי"ז תקשה על רב אשי שמביא ראיה מהמשנה דסמכינן על הא דעבידא לאיגלויי. - דקשה הא שאני הכא שאין המכחיש החכם נאמן, וא"כ לא הוי מילתא דעבידא לאיגלויי, וע"כ צריך לומר דסבר רב אשי דבחשוד לעולם החכם המכחישו נאמן. - ולהכי הוי מילתא דעבידא לאיגלויי. - אמנם במסקנא שדחי הש"ס דכהנים לא חשידי על קדשים בחוץ דבזה הוי הדין דהחכם המכחישו אינו נאמן. - ולזה כתב הרמב"ם להטעם דכהנים לא חשידי על קדשים בחוץ משום דנפק"מ לדינא אם החכם מכחישו שאין החכם נאמן אלא הכהן נאמן מטעם שהוא הבעלים של הבכור עתה שהבכור תחת ידו והוא הבעלים. - וזה נראה בכוונת הרמב"ם לנכון. ד והנה הרא"ש כתב דדוקא בשאמר ישראל פלוני אבל ישראל סתם לא הוי מילתא דעבידא לאיגלויי יעוי"ש. - אבל הרמב"ם לא כתב דבעינן שיאמר פלוני, וע"כ סברת הרמב"ם מדחזינן מהא דמתיב רב שיזבי מהא דהאומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן. - ואם אמרינן דכוונת רב דוקא בשאומר פלוני. - א"כ לא קשה מהא דמעשר כיון שלא אמר מפלוני. - וע"כ דסבר הש"ס דגם בשאמר ישראל סתם ג"כ הוי מילתא דעבידא לאיגלויי. - ה וכוונת הרא"ש יש לומר דכיון דקאמר הש"ס במסקנא, סיפא ודאי מסייעא לי' מאיש פלוני הר"ז נאמן יעוי"ש. - וקשה הא שאני התם דאמר מאיש פלוני. - וע"כ סבר הש"ס דרב מיירי ג"כ בשאמר מאיש פלוני. - ולפי"ז קשה מדוע לא נחית בזה הרמב"ם. ו ונראה דסבר הרמב"ם דרב לא מיירי שאמר פלוני. ומטעם זה מדחה הש"ס שאני התם כיון דאית ליה תובע מירתת יעוי"ש, ומוכח דרב מיירי באופן דליכא תובע ולא מירתת. - ומ"מ כיון דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. - אבל כיון דלית לי' לאשתמוטי. - וביותר לפי מה שכתבנו לעיל דאם מכחישו המכחיש נאמן מפני שהוא בעלים, שפיר שייך מירתת ונאמן אפילו בשאמר סתם. ז וכן יש לדייק מדברי התוס' ד"ה והלכתא אפילו כלישנא קמא שהקשו ואע"ג דהכא פסקינן דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי מ"מ לא הימני' לע"א אלא משום דדייקא ומינסבא יעוי"ש, ואם אמרינן דהכא מהני דוקא בשאמר ישראל פלוני. - והנה זה לא שייך התם בהא דמת בעלה. - וע"כ מוכח דסברי התוס' דדינא דרב מיירי ג"כ בשאמר סתם ישראל.- איברא דיש לדחות דאעפ"י דלא שייך שם פלוני. - אבל כיון שאמר הע"א שפלוני מת, הרי זה כפלוני דהכא, אמנם מדלא נחתו לזה התוס'. - משמע דסברי דהכא בדינא דרב מיירי בשאמר סתם. - והיינו דאם בעינן דוקא שיאמר פלוני. - אפשר לומר דבשאמר פלוני הוי יותר נקל לבוא לבירור ממה שאמר הע"א שמת בעלה מטעם דזה קשה להתברר. - וע"כ דסברי התוס' דדינא דרב מיירי בסתם. - ומזה משמע דסברי התוס' כשיטת הרמב"ם. ח ובעיקר קושיות התוס' יש להעיר מדוע לא נחתו לחלק דהכא הוי במילתא דרבנן.- וסמכינן אהא דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי. - אבל לא כן בהא דאשת איש. - ולהכי בעינן שם גם הא דדייקא ומינסבא. - וע"כ דעיקר קושיות התוס' לפי מה דסבר רב אשי שהביא ראיה מהמשנה שאמר הראיתי בכור זה ובעל מום, שזה הוי באיסור דאורייתא דשחיטת קדשים בחוץ, וא"כ סמכינן על עבידא לאגלויי, ולזה הקשו מהא דע"א שהעיד שמת בעלה, ונחתו לחלק משום זימנין דרחמא לי'. ט ע"ב ב, במשנה, הכל נאמנין על מומי מעשר, ופירש"י ובספק מעשר קאמר יעוי"ש, ויש לעיין מה בעי רש"י בזה שפירש דמיירי בספק מעשר, וקשה הא גם במעשר ודאי שג"כ נאכל במומו לבעלים, ומשמיע לנו התנא דהבעלים נאמנים עליו, וצ"ע. י ונראה דהנה יש לחקור הא דכהנים חשודים להטיל מום בבכור, אם זה דוקא בזמן הזה שאין בית להקריב וצריך להמתין עד שיפול בו מום מאיליו, ומטעם זה חשודים להטיל בו מום בכדי להנצל מן