נזר הקודש - בכורות קנב

לומר דשאני מומחין. - אבל זה נכלל בזה שכתבו התוס' לעיל בד"ה וכי תימא. - מזה מוכח דלא קיי"ל כן, וכמו שאיתא לקמן במסקנא, וזהו דגם החברים חשודים. - יב תוס' ד"ה כהני, כשרים לכל זמן יעוי"ש, כוונתם דלא תימא דאז היו כשרים, להכי כתבו התוס' דמשמע דלכל זמן, והצ"ק מוחק זה. - אבל נראה כוונתם כן. יג שם, בתוס' ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם יעוי"ש. - מזה משמע דסברי התוס' דגם בזמן הבית היו הכהנים חשודים. - ובריט"א עמד על המחקר בזה יעוי"ש. - ולפלא שלא מדייק מדברי התוס' דמבואר דסברי דגם בזמן הבית היו הכהנים חשודים. - ולקמן יבואר עוד בזה. יד דף ל"ו אמר ר' אילעא לא היו מוחזקי בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן, ומאי קמ"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר תנינא וכו'. - ומיירי בכהן שהוא חשוד ומ"מ במקום הפה שאסר הוא הפה שהתיר מהני גם בחשוד. - ולכאורה מאי פריך תנינא הא הכא איכא רבותא דגם חשוד נאמן במגו. ולא דמי להא דאשה שאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני דנאמנת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דשאני התם דאינה מוחזקת לחשודה. וסתם נשים בחזקת כשרות הן עומדות ככל ישראל דעלמא. - משא"כ הכא דמיירי בכהן שהוא חשוד על המומין. טו ונראה דהש"ס מפרש הא דאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני דמיירי לאחר כדי דיבור. נמצא דתיכף שאמרה אשת איש הייתי נתחזקה לאשת איש. - ומה שאמרה וגרושה אני לאחר כדי דיבור הרי זה כאילו אומרת נגד החזקה. - ובאופן זה אין ע"א נאמן נגד החזקה. - וא"כ הרי"ז בדמיון להא דכהן חשוד שהוא ג"כ כעין חזקה דמשקר. - ולזה פריך תנינא. - והיינו דכשם שאנו רואין כח הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמהני גם נגד חזקה א"כ פשיטא דמהני המגו דפה שאסר הוא הפה שהתיר דמהני גם בחשוד אעפ"י שהוחזק למשקר. טז ומזה יש ראיה לשיטת הה"מ בפרי"ב מגירושין שצידד לומר דנאמנת אף לאחר זמן, וכן דעת הטור. - אבל לשיטת הפוסקים דנאמנת רק בתוכד"ד טרם שנתחזקה לאשת איש קשה טובא מאי פריך תנינא, הא שפיר משמיע לנו ר' אילעא דמהני הפה שאסר הוא הפה שהתיר גם בחשוד אעפ"י שהוחזק לחשוד. - וקשה מזה על רבותינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הובא בשיט"מ פרק שני דיינו גזירות דסברי דכל עיקר הא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר רק בתוכד"ד, אבל לא לאחר כד"ד יעוי"ש. - ואפשר דיפרשו דע"כ כוונת הש"ס דאם מהני הפה שאסר ' הוא הפה שהתיר בחומר אשת איש בתוכד"ד טרם שנתחזקה לאשת איש, א"כ פשיטא דמהני תוכד"ד הכא בבכור שהוא רק איסור דרבנן. והיינו דמדאורייתא מותר אפילו אם הכהן עצמו הטיל בו מום, ורק מדרבנן אסור פשיטא שיש להאמינו בשאומר בתוכד"ד שהוא בכור ומומו עמו. - ומשמע ג"כ דלאחר כד"ד אינו נאמן. כן נראה ביישוב להשיטה דהראשונים דמפרשין המשנה בתוכד"ד דוקא. . יז והנה הרמב"ם לא הביא הא דר' אילעא לדינא ואין לומר דסמיך אהא דפסק בפרי"ב מגירושין בהא דהאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני.- דהרי קאמר הש"ס דאין ללמוד דינא דר' אילעא מהא דאשה איש הייתי וגרושה אני. - מטעם דהכא לא סגיא דלא אמרה דקדשים בחוץ לא אכלי ואימא דלאו הפה שאסר הוא. - וא"ב איכא חידוש דין בהא דר' אילעא. - ומצאתי בריט"א שמסיים בצ"ע, וגם בספר חק נתן הקשה כן מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא. יח ונראה דכיון דעיקר חידושא דר' אילעא דזה נקרא הפה שאסר הוא הפה שהתיר מטעם דבשביל איסור קדשים בחוץ בידו להטיל בו מומא דניכר ואכיל לי'. - וסבר הרמב"ם דזה כבר נשמע מהא דנאמן אדם על המעשר שנפל בו מום מאיליו, ובזה אפילו חשוד נאמן מטעם המגו דבידו למישדי מומא בכולי עדרא, כמו שקאמר הש"ס לעיל. - וכן איתא לעיל ל"א. - והרמב"ם הביא להאי דינא בפר"ו מבכורות ה"ט וז"ל הכל נאמנים על מומי מעשר לומר מום זה מאיליו בא ולא נעשה לדעת, ואפילו אלו שאינן נאמנים על הבכור נאמנים על המעשר, שאם ירצה יטיל מום בכל עדרו ואח"כ יעשר, ונמצא המעשר בעל מום מתחילתו עכ"ל, נמצא דכבר כתב הרמב"ם דחשוד נאמן בזה מפני המגו שבידו להטיל מום. - וכיון דסבר הרמב"ם להאי מגו שבידו להטיל מום, וא"כ מובן שגם בבכור באופן שלא היה מוחזק בבכור שג"כ יש לו להאי מגו שבידו להטיל מום, וא"כ מובן שיש להאמינו שמאיליו נפל בו מום זה מטעם הפה שאסר הפה שהתיר. - ואין לומר דבבכור איכא חידוש יותר מטעם דאיכא איסור להטיל מום בקדשים. משא"כ במעשר דהתם המגו להטיל מומים בכל העדר בעודם חולין וליכא איסור להטיל מום. - וא"כ איכא חידוש יותר בר' אילעא שדנין למגו שבידו אף באופן שאיכא איסור ל"ת. - הנה בזה סבר הרמב"ם דע"כ גם להטיל מום בחולין איכא איסור צער בעלי חיים דסבר הרמב"ם שהוא ג"כ מדאורייתא. - וא"כ ליכא חידושא יותר בהא דבכור. - ולהכי סבר הרמב"ם דבזה שכתב הרמב"ם המגו דנאמנות גבי מעשר, הנה זה הוי לימוד מעליא גם גבי בכור באופן שלא היה מוחזק לבכור שדינו כמו גבי מעשר וכמוש"נ. א משנה, נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא. - גמ' אמר רב יהודה אמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו. - מ"ט כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. - אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא נאמן הכהן וכו' התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל וכו' ע"כ הסוגיא. - והנה הרמב"ם פוסק כרב דנאמן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מטעם שהדבר עשוי להגלות כמבואר בפר"ב מבכורות הי"ט. - והנה שם בהי"ח הביא דין המשנה בטעם דלא חשידי על קדשים בחוץ. ותמוה כיון דסבר כרב משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. - וא"כ מדוע כתב