נזר הקודש - בכורות קנא

ג שם כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו וכו' ר"נ אמר בעלים מעידין עליו וכו' אלא ש"מ בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי, ישראל לא חשידי אמומי יעוי"ש. והנה לפ"ז בכור שנולד בי ישראל נאמן אמומי לומר שנפל בו מום. - ואיכא למימר דיש לו נאמנות מטעם דלגבי בכור הרי הוא כאיש אחר כיון דמחויב ליתן הבכור לכהן, ואין אדם חוטא ולא לו. - ואעפ"י שיש לומר דהטיל בו מום בכדי להנצל מן הטורח. - אבל הלא יכול ליתן לכהן בעודו תם. - וא"כ אין לו נגיעה ונאמן. ד אבל יש לעיין היאך הדין בישראל שירש בכור מאבי אמו כהן אם נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו. - והנה יש לדייק מהא דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל. - ובאופן זה הבכור נשאר בי בישראל. - ועל זה מסיק הש"ס דהישראל הבעלים נאמנים. - א"כ חזינן דגם באופן שהבכור לעצמו ג"כ הבעלים נאמנים מטעם דלא חשידי אמומי. - אבל אכתי יש לומר דשאני ספק מודאי. - ואולי אפשר דדוקא בספק בכור יש להם נאמנות, אבל אכתי בודאי בכור באופן שהוא לעצמו, אפשר דאין להם נאמנות. אבל מסתברא דכשם שנאמן בספק כך הוא נאמן בודאי. וכן משמע לשון המחבר ביו"ד סימן שי"ד ס"י וז"ל ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו יעוי"ש. - והנה מדכתב ברישא ישראל לא נחשדו משמע דגם בודאי בכור. - אבל לכאורה תמוה מהא דמסיים כגון ספק בכור. - וע"כ הכוונה דיותר יש לחשוד בספק מבודאי. - וכיון דלא חשידי אספק, כש"כ דלא חשידי על ודאי. ה והנה הרמב"ם בפר"ה מבכורות ה"ז כתב וז"ל לא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן הישראל לומר זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו עכ"ל, חזינן דמפרש הא דספק בכור היינו שהבעלים נאמנים לומר שהוא ספק. - אבל לא כתב הרמב"ם בדבר הנאמנות של ישראל בדבר המום בעצמו. - וזה לא מצינו בסוגיא בדבר הנאמנות על ספק בכור. - דהרי בסוגיא מבואר דנאמן על המום, והרמב"ם כתב דנאמן שהוא ספק בכור, ועל דבר הנאמנות של המום לא כתב רבינו מאומה. - ומרן הכס"מ ציין מקור להרמב"ם לסוגיא זו. - ותמוה מובא, ומצאתי בריט"א שעמד בזה. ג ונראה לפי מה דתניא בתוספתא דבכורות פר"ג אין רואין את הבכורות לישראל ואם אמר לו כהן שלחני אצלך, או שירש אבי אמו כהן רואין יעוי"ש, מבואר דבירש אבי אמו כהן בכור ודאי רואין את המום. - ומבואר דנאמן על המומין בבכור שהוא לעצמו, הרי חזינן דישראל לא חשיד אמומי. - ולכאורה אמאי לא מביא הש"ס ראיה דבעלים נאמנים מתוספתא זו, ואין לומר דכוונת התנא באופן שיש אחר שמעיד על המום שנפל מעצמו, מדלא שנה התנא דבעינן שיעיד עליו אחר. - ועוד מדתנא ברישא שאין רואין מומין לישראל. - והיינו דחשדינן לי', דלמא לא יתן אח"כ להכהן, וכמו שאמר רב יהודה לקמן בסוגיא. - ומדוע לא שנה התנא בסיפא דאינו נאמן אא"כ יש אחר המעיד עליו. - וע"כ מוכח דבעלים נאמנים על של עצמן. - וא"כ מדוע לא הביא הש"ס תוספתא זו. - וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דשאני בספק בכור, כאשר יבואר, והוא דאם יש לחשוד דאין לו נאמנות לומר שהוא ספק בכור, ממילא הוי חשוד לאותו דבר, ואין להאמינו גם על המומים שנפל מעצמו. וזה שאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו. - ומפרש הרמב"ם והיינו דצריך שנים להעיד עליו שהוא ספק, ואין הבעלים נאמנים. - וממילא אינם נאמנים גם על המום. - ור"ג דאמר בעלים מעידין עליו היינו שיש להבעלים נאמנות שהוא ספק בכור. וממילא לא הוי הבעלים חשודים לאותו דבר, וממילא נאמנים גם על המום. - ז וממילא כשפריך הש"ס אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד. - והיינו אם הוא בידיעה ספק בכור מי מעיד על המום כיון דהכהן אינו נאמן. - ובזה אין להביא ראיה מהתוספתא דבעלים מעידין דשאני ודאי בכור דחמיר להו לאינשי. - משא"כ ספק, ובזה מוכיח הש"ס מהא דחליפין ביד כהן דע"כ הבעלים נאמנים גם בספק. ח והנה הרמב"ם לא חש לכתוב דהבעלים נאמנים על המום. - משום דזה מבואר במה שכתב בפר"ג ה"ג שכתב וז"ל אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן יעוי"ש, מבואר דעל עצם המום יש לו נאמנות. - ורק כתב שלא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן לומר זה ספק בכור הוא. - וממילא נשמע מזה דלא הוו הבעלים חשודים לאותו דבר. - וזה מבואר בסוגיא. - וכמו שכתבנו. ט והנה במה שמסיים הרמב"ם שם ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו. - אין זה מבואר בסוגיא. - אבל המקור לזה בתוספתא שכתבנו לעיל והיינו דכיון דאין רואין מומין לישראל אא"כ כהן עמו. - אבל בבכור שירש מאבי אמו כהן מבואר בתוספתא שם דרואין אעפ"י שאין עמו כהן, וזהו כיון שאין צריך ליתן לכהן. - אבל לא מטעם חשדא דמומין רק משום חשדא דגזל שמא לא יתן לכהן, וזה ליתא באופן שהבכור מגיע לעצמו, וא"כ הוא הדין בספק בכור שג"כ לעצמו דרואין לו מומו היינו בלא כהן עמו. - י שם דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי מומא וכו'. - מזה יש לדייק דגם חשוד נאמן במגו משום דמה לו לשקר אם הי' בידו לעשות באופן אחר, ואפילו במגו דלמפרע כמו הכא דהוי האי מגו בלמפרע, - ואעפ"י דלא מהני מגו למפרע בעלמא אמנם שאני באופן דהי' בידו, עי' ש"ך חו"מ סימן נ"ו, ולא הוי מגו במקום עדים משום דלא הוי רק חששא בהא דחשוד, כמבואר לקמן, ועוד נראה דמגו דבידו מהני גם במקום עדים כמבואר אצלנו במקו"א. יא שם כהנים הכי נמי דלא דייני דינא והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. - לכאורה יש