נזר הקודש - בכורות קנ

להדיא בסוגיא דחולין שם דף ע' דגם במחתך לאברים אם האברים מונחים חתוכים לפנינו ג"כ חלה הקדושה למפרע לר"ה, וחתיכה לאברים איך לך מום וחסרון גדול מזה, וצע"ג. ג אולם אפשר לומר דכוונתם דבאופן שאין חסרון בגוף הבכור דאז חלה למפרע קדושת בכור תם שהוא בקדושת קרבן ממש. בזה אמרינן דלמפרע הוא קדוש, אבל באופן שהוא עתה בעל חסרון ובעל מום. דאז אין לנו לעשותו לבכור תם עתה ולקרבן כיון שמום בו, ואם אמרינן דלמפרע הוא קדוש היינו שנעשה קדוש בלמפרע יותר מכמו שהוא עתה בעל מום, אלא אמרינן דלמפרע הוא קדוש קדושת קרבן בשעה שהטיל בו מום, נמצא דמחזקינן הקדושה בלמפרע יותר מכמו שהוא עתה זה לא אמרינן, אלא אם אמרינן דנעשה קדוש בלמפרע היינו רק בקדושת בכור בעל מום ולא יותר, והנה התם במחתך אברים דאף אם למפרע הוא קדוש היינו ג"כ קדושת בכור בע"מ, ונפק"מ לענין שטעון קבורה. ד והנה בזה מתפרשא ג"כ הא דהביא השיט"מ בשם פ"ה דפריך אמאי לא פריך ממתניתין דבהמה המקשה מבכרת המקשה לילד מחתכין את הולד ואמאי לא אמר כשיצא רובו נמצא הטיל מום בבכור, ותירץ כיון דליתא שלם קמן על מה תחול ההקדש, ולא דמי למכר עכ"ל, יעוי"ש. וג"כ קשה הא מבואר בסוגיא דחל קדושה על האברים המחותכין כשמונחים לפנינו, אבל ע"כ כוונת פ"ה ג"כ דלענין איסור הטלת מום בעינן קדושת קרבן ממש, והוא בכור תם, ולא אמרינן דנעשה בכור תם למפרע, להיות גם איסור הטלת מום בקרבן בלמפרע, ולא דמי למכר כיון דהקרבן לפנינו בתמתו, ואין זה ענין לקדושת החתיכות שאינן רק בקדושת בכור בע"מ, וכמוש"נ. ה אמנם התוס' בחולין שם לא סברי סברא זו דהקשו. . שם וז"ל ואמאי דמחתך נמי לא קשיא לי' היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקמי שאינו ראוי להקרבה, א"נ במחתך קודם שיצא לאויר העולם, עכ"ל. מבואר דסברי דאם למפרע הוא קדוש חשבינן לקדושתו כמו שהיה קודם החיתוך לאברים, - וממילא נעשה למפרע איסור הטלת מום, והנה מה שתירצו דמיירי במחתך קודם שיצא לאויר העולם, זה סותר למה שהקשו מעיקרא דלר"ה אסור להטיל מום גם קודם שיצא לאויר העולם, ואפשר דכוונתם לזה שכתבו לעיל דיש לחלק בין מכירה להנך דלעיל. ו והנה לקמן בעי רב עמרם לר"ש אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי וכו', וקשה לר"ה דסבר דקדוש למפרע פשיטא דלא מצי להפקיע מקדושת בכור, והתוס' בחולין כתבו דזה דלא כר"ה, יעוי"ש, וזה קשה גם לדברי השיט"מ דהרי יצא שלם בלא חסרון ובלא מום, ובזה שפיר הוי למפרע בקדושת בכור למ"ד למפרע הוא קדוש. ז והנה גם על הרמב"ם תקשה דהא פסק בפר"ד מבכורות הט"ו כר"ה ומ"מ פסק בפר"ב מבכורות הי"ד דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, וע"כ דסבר כחילוקו של השיט"מ, וממילא אין מקום להספק דרב עמרם בשאמר על הבכור אשר ביציאת רובו יהיה עולה מטעם דכיון דלמפרע הוא קדוש פשיטא דעולה הוי, ובזה אתי שפיר מה שיש לדייק בדברי הרמב"ם שפסק בפר"ד מתמורה הי"ב דאם אמר על הבכור דביציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי"ז בכור ואינו עולה, ולא כתב הטעם המבואר בגמ' שהוא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והיינו דכיון דסבר למפרע הוא קדוש לא בעינן לטעם זה דבלא"ה אינו יכול להפקיע מקדושת בכור, וכסברת התוס' שכתבנו. ח והנה לולא דמסתפינא מרבותינו נראה דכל עיקר דינא דר"ה דאמר למפרע קדוש, הביאור על מה שיצא בראשונה טרם יציאה דרוב נתקדשו אח"כ בלמפרע אבל אינו מקדש בלמפרע להיות קדוש אף בזמן קודם יציאה, ביאור הדברים דסבר ר"ה דהרחם מקדש כל קימעא וקימעא שיוצא דרך רחם אף קודם שיצא רובא, אבל בתנאי כשיצא רובו, ולהכי קדושת המיעוט שיצא בראשונה הקדושה בגדר מיתלא תלי וקיימא עד שיצא רוב והוא בגדר תנאי, ולאחר שנתקיים התנאי שיצא רוב חלה הקדושה על המיעוט שיצא מקודם בלמפרע, ובזה פליגי רבה ור"ה שם דרבה סבר דהיציאה דרובא עושה הקדושה וברגע זו חלה הקדושה על הבכור, ור"ה סבר דלאחר שיצא רובו נתקדש המיעוט גם על למפרע, היינו מזמן שיצאו לאויר העולם, אבל אינה חלה הקדושה למפרע היינו בהזמן שהיתה בבטן, ממילא שפיר מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, מטעם דעל שעה זו שהוא יציאה לא נתקדשה בלמפרע, ובסברא זו שפיר בעי רב עמרם אם אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, גם אליבא דר"ה משום דעל זמן הזה דיציאה ממש לא שייך למפרע, וברגע זו היא שעת החלות הקדושה, והוצרך הש"ס לסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. א שם, במשנה, כל המומין הראוין לבא בידי אדם, ופירש"י הא דנקט ראוין לבוא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראוין לבוא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה וכו' דהוי מום שאין אדם נחשד עליו עכ"ל, וקשה דזה פשיטא שאין זה שייך לנאמנות, ולחנם נקט התנא ראוין לבוא בידי אדם. - ונראה דגם בזה שייך נאמנות. - והיינו כגון שיש בהעדר בעל מום ביתר רגל וכדומה מה שהוא בתולדה, והוי ס"ד שיש לחוש לרמאות לאיחלופי. - לומר דהבעל מום הזה הוא הבכור. - על זה משמיע לנו התנא דלאיחלופי לא חיישינן, מטעם דלא חשידי על זה. - והטעם בזה משום דלפי"ז יהיה נשחט הבכור בלא מום והוי קדשים בחוץ שהוא איסור כרת. ואעפ"י שיש לחוש שיטעה לומר דהבכור הוא הנולד במום בתולדה ואח"כ יעשה מום בהבכור, וינצל מאיסור כרת. - אמנם לעשות שתי רמאות לא חשידי. - ולזה מדייק התנא ושנה כל המומין הראוין לבוא בידי אדם. - ב שם, רועי כהנים. - מזה מוכח דבשכר מותר להשתמש בכהן, וזה ראיה לזה שכתבנו לעיל כ"ז. - וגם ליכא בזה משום כהן המסייע בבית הגרנות, מדקאמר מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי. - והיינו משום דמסייעי בשכר.