נזר הקודש - בכורות קמט

הישראל בעצמו עשה הסירוס. - והיינו דכיון שעשה עבירה שיש בו מלקות לא חשו חכמים לקנסו. - ושאני בהא דמעשה שבת למ"ד דרבנן. משום דיש לזה סמך מדאורייתא. - והא דקנסו חכמים בחמץ לאחר הפסח. - זהו מילתא אחריתי משום דכיון דכל ימי הפסח היה אסור מן התורה, בזה אמרו חכמים דכיון דעבר בב"י וב"י יהי' החמץ נשאר באיסורו. ה אמנם מסתימת לשון הרמב"ם משמע שגם אם עשה המום בידים קנסינן ליה. - ובשו"ע כתב המחבר בהדיא אם עשה בידים. - אמנם נראה דגם גבי בכור איכא סברא זו דכיון דהיה אסור מעיקרא. להכי לא רצו חכמים להתירו על ידי מעשה עבירה. - וזה דומה להא דחמץ, משא"כ בסירוס וכדומה שמעיקרא היה מותר, ובשביל העבירה שעשה לא קנסו אותו חכמים כיון דקילבד"מ שיש עליו חיוב מלקות, וצ"ע. - ו ובזה שכתבנו דגבי חמץ הא דקנסו חכמים לאחר הפסח. - הביאור בזה דכיון דהיה אסור בהנאה כל ימי הפסח הנה מצד קנס אמרו חכמים שישאר האיסור במקומו. - אבל אין קנס זה כקנס חכמים בכל אלו דחשיב הש"ס הכא. - ולפי"ז הא דחקרו גדולי האחרונים אם בחמץ הוטל הקנס על היורשים, עיין נוב"ק סימן כ'. - הנה לפי המבואר פשיטא שגם היורשים בכלל הקנס. - והיינו כי הקנס הזה לא בא על העובר. - אלא על החמץ והוא בגדר איסור חפצא שהכוונה שישאר באיסורו. - וא"כ אין הבדל בין העובר לבין היורש. - והביאור בזה כי החמץ הזה ישאר באיסורו. ומטעם זה יש מקום לומר בגזלן ש שגזל חמץ ועבר עליו הפסח. - דאסור גם לנגזל אעפ"י שלא עבר בב"י וב"י. - והוא מטעם דכיון דנאסר מקודם. - לא הפקיעו חכמים האיסור. - א דף ל"ה משנה, מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד וכו' ובא מעשה לפני חכמים והתירו. - מבואר דצורם אזן בכור על ידי נכרי מותר. - וזהו כוונת התוס' בחולין קט"ו ד"ה כל וז"ל וא"ת צורם אזן בכור ליתסר אפילו צרמו עכו"ם יעוי"ש. חזינן דפשיטא להו להתוס' דצרמו עכו"ם מותר. - וזהו ע"כ מהא דתנן הכא במשנה.- ולכאורה בצדק השיג הפר"ח ביו"ד סימן ס"ד על הרא"ם בפ' ראה שתמה על התוס' דמאן לימא לן שאם צרם אזן בבכור אפילו גוי מותר שישחט ויאכל על אותו מום, הרי רש"י חולק על זה שאמר בין שבא בעבירה בין שלא בעבירה כגון ע"י גוי או על ידי קטן מאחר שתיעבתי לך הוא אסור. - והקשה על זה הפר"ח דהרי משנה שלימה בפר' כל פסוה"מ דכל שצרם הגוי שלא לדעתו מותר, ודברי רש"י בחומש הוא עפ"י הספרי, אבל אנן קיי"ל כאחרים כמו"ש התוס' הכא. - וכל עיקר הוא מטעם קנסא. - ולא שייך כל שתיעבתי לך הוא כמו"ש התוס' בחולין שם מטעם דשרינהו רחמנא לבע"מ פסוה"מ שהם כצבי ואיל, והיינו אליבא דתנאי שהם אחרים עכת"ד יעוי"ש. ב ונראה ליישב דברי הרא"ם שלא יהי' כטועה בדבר משנה. - והיינו דסבר הרא"ם דעשיית מעשה המום הוא מתועב. - והיינו בין שעשאו ישראל בין שעשה עכו"ם לדעתו של ישראל. - כי גם כשעשה עכו"ם לדעתו של ישראל הוא מעשה תיעוב לבזות קדשים, ומפרש המשנה דתנן הכא כל שהוא לדעתו אסור היינו מדאורייתא מפני שהוא מעשה תיעוב. - ואסור מדאורייתא. ג אבל בלא"ה תקשה על הרא"ם דהנה תמה מנין להתוס' דצורם גוי מותר, וקשה והלא אפילו בצורם ישראל אזן בכור מבואר לעיל במשנה דרק משום קנס אסור עד שיפול בו מום אחר, ומכש"כ בשצורם גוי. - אבל ע"כ כוונת הרא"ם דכל המשניות האמורות דמותר הבכור גם כשעשה ישראל זהו לפי האמת דזה ליתא בכל שתיעבתי לך, והוא עפ"י סברת התוס' בתירוצם שכתבו דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב יעוי"ש, והביאור דסברי התוס' דלהני תנאי דלא סברי דצורם אזן בכור ישנו בכל שתיעבתי לך דהיינו תנאי דאחרים שם בספרי. - סברי דעשיית מום לא הוי בכלל תועבה יותר מהמום עצמו, וכיון דהמום אינו מתועב, לכן גם עשיית המום לא הוי בכלל התיעוב. - אמנם כוונת הרא"ם להקשות על התוס' לפום מה דסברי דהקושיא דמום הוא מתועב, וממילא עשיית המום הוא דבר מתועב, וא"כ הרי הוא בכלל כל שתיעבתי לך. - וא"כ גם כשעשה הגוי המום הרי הוא בכלל תיעוב, וראיה לזה דלמאן דדריש וסבר דצורם אזן בכור הרי הוא בכלל כל שתיעבתי לך, הנה גם בשעשה גוי המום ג"כ בכלל כל שתיעבתי לך וכמו שפירש"י בין שבא בעבירה בין שבא שלא בעבירה. (ברש"י שלפנינו זה ליתא), זהו כוונת הרא"ם לתמוה מנין להתוס' דעשיית מום ע"י גוי ליתא בכל שתיעבתי. - ומסתבר דאין עשיי' על ידי העבירה הוא התיעוב אלא עשיית המום הוא בתיעוב. - וממילא אין להקשות על הרא"ם מכל אלו המשניות והסוגיות משום דזה הוא לפי המסקנא לפום הני תנאי דלא דרשי כל תועבה על בע"מ, אבל למאן דדריש לא תאכל כל תועבה על עשיית המום בקדשים. - אין הבדל בין ישראל לגוי. - ומהתוס' משמע דאם עשה גוי מותר לכו"ע. - ועל זה תמהו התוס' מדוע לא הוי עשייתו דהגוי בכלל כל שתיעבתי. ותמה הרא"ם דבאמת אם שייך בזה תועבה, גם עשייתו של גוי הוא כבלל זה. - ולפלא על הפר"ח שעשה להרא"ם לטועה בדבר משנה. א שם אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. - והנה כתבו התוס' דרב יהודה סבר כמ"ד בחולין ס"ט דלא קדש למפרע, אם לא שיש לומר דמכירה שאני. - וכתב במעדני יו"ט דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו יעוי"ש, עוד אפשר לומר דשאני מום דעושה מעשה בגוף הבהמה ובזה מוציא מקדושה יותר קודם יציאת רובו. - אבל הרמב"ם פסק כרב יהודה וגם פוסק כמ"ד דלמפרע קדיש. ב והנה על תירוץ התוס' כתב הרש"ק שדבריהם מגומגמים, ובשיט"מ כתב לחלק בין הטלת מום למכירה לעכו"ם, דבמקום שיש חסרון בגוף לא חל הקדש למפרע, יעוי"ש, ותבהני טובא דהרי מבואר