נזר הקודש - בכורות קמח

היא טהרתו רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר יעוי"ש ולכאורה מדוע אמר ר"א נגע אחר, ומדוע לא אמר כשנולד סימני טומאה אחרים. - וע"כ דזה לא מהני, אלא בעינן נגע אחר. - והוא הדין גבי בכור שעשה בו מום עובר לא מהני אם נעשה במום זה עצמו מום קבוע. - איברא דיש לדחות משום דהתם משמיענו דאף באופן שיולד לו נגע אחר ויטהר מנגע האחרונה הוי בירור על הראשונה שהיא ג"כ היתה מטוהרת וכמו שפירש שם הרב ברטנורא. - וא"כ אפשר לומר דלא מיבעי אם נולדו סימני טומאה אחרים בנגע הראשונה ויטהר דפשיטא דסגי, אלא משמיע לנו התנא דדנין דין טהרה מנגע השניי' על הראשונה ג"כ. וא"כ אין ראיה מזה על הספק שכתבנו. כג ובזה אתי שפיר דהש"ס מביא בעי' דרב פפא אי יטהר תנן או ויטהר תנן על הבבא דסיפא בהא דקצץ הבהרת. - אבל זה לא שייך למיבעי בהא דתלישת הסימני טומאה, משום דבזה ע"כ ויטהר תנן דהרי בעינן בירור על הנגע הראשונה לומר שכמו שנטהר מנגע בתרייתא, כן היה נטהר גם מהראשונה, אבל הר"ש והרא"ש שם בנגעים מביאים בעי' דר"פ על הרישא בהא דתולש סימני טומאה, ותמוה טובא לכאורה. - וע"כ דלא סברי הר"ש והרא"ש כפירושו של הברטנורא, אלא סברי דיש סברא לומר בזה ג"כ דכיון שהוא מצד קנס, הנה תיכף כשיולד לו נגע טהור מקמייתא. - והנה אעפ"י שהר"ש מפרש שם כפירושו של הר"ב, אמנם יש לומר דמפרש כן אם אמרינן ויטהר תנן. אבל אם אמרינן יטהר תנן ע"כ הוי הפירוש דתיכף משנולד הנגע האחר טהור מקמייתא. - ובזה לא תקשה מה שהקשה שם במשנ"א. - אבל לפי"ז תקשה מדוע מדייק לכשיולד לו נגע אחר, ומדוע לא אמר דגם כשיולד סימני טומאה אחרים יטהר. - וממילא מוכח מזה דויטהר תנן. - וע"כ דסברי דזה לא מהני. - וגם זה נכלל בהקנס. - וא"כ יש לפשוט הכא גם בבכור שעשה מום עובר לא מהני אם נעשה אח"כ באותו מום עצמו. מום קבוע. כד ויש להוכיח גם מסוגיא זו עצמה דהנה בעיקר בעי' דר"פ יטהר תנן או וטהר תנן למאי פק"מ לחתן וכו'. - וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דנפ"מ לזה גופא לענין תולש סימני טומאה דאם אמרינן יטהר תנן הנה כשנולדו סימני טומאה מחדש איטהר מנגע ראשונה. - היינו מטומאה ראשונה.- אבל אם ויטהר תנן בעינן שיטהר מהנגע מהסימני טומאה החדשים. - וע"כ צריך לומר דזה לא מהני והיינו דבמקום התלישת הסימנים לא מהני שוב הא דלידת הסימנים החדשים במקום הזה. - ולהכי קאמר דנפק"מ לענין חתן. - וממילא מוכח דלענין צורם אזן בכור לא מהני הא דנולד מום קבוע במקום המום עובד. - כה עוד יש סמך לזה מדחזינן דבעי ר"פ בעי' זו אשר היא לר"א ולא לרבנן. וכיון דקיי"ל כרבנן א"כ אין מקום לבעי' להלכה. - ומטעם זה הרמב"ם השמיט לבעי' דר"פ כיון דהלכתא כרבנן דר' אליעזר. אבל מדוע בעי ר"פ כיון שהוא שלא אליבא דדינא. אמנם כפי מה שפירשנו דמזה נלמד גם לדין בכור באופן שעשה מום עובר ואח"כ נעשה מום קבוע, ומבעי' דר"פ יוצא מזה לדינא דבשנעשה מום קבוע במקום שעשה מום עובר עדיין אסור בשחיטה עד שיפול מאיליו מום קבוע במקום אחר. א שם, בעי מיני' רבי ירמיה מר' זירא צורם אזן בבכור ומת מהו לקנוס בנו אחריו. - והנה לשיטת ר"ש בן לקיש בירושלמי פר"ט דשביעית ה"ו דמפרש המשנה דשם מי שהיו לו פירות שביעית דבפירות עבירה היא מתני'. - ופירש במלאכת שלמה כגון דמורישו בעל הכרם שזרע בשביעית בעבירה, יעוי"ש, - ומדלא מייתי הש"ס ראיה מהמשנה ע"כ דלא סבר הש"ס כרשב"ל ועי' בריט"א. ב והנה בהא דאיתא בב"מ צ' בהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורי דגנבי ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנין יעוי"ש. - ויש לעיין היאך בשמת אם הקנס הוטל גם על היורש שמחויב למכור, והוא אסור להשתמש בהו. - ולכאורה אפשר לומר דכיון דאיתא שם דמותר למכור גם לבנו גדול ודינו כאחר. - וא"כ איתא גם בירושה. - אבל יש לחלק דשאני מכירה שעכ"פ מקוים הקנס חכמים. - משא"כ בשמת, והיורש כרעי' דאבוה שפיר יש לומר דהקנס הוטל גם עליו. - איברא דלפי המסקנא הכא דלא קנסינן להיורש. - הנה פשיטא דגם התם לא קנסינן להיורש. - אבל מדוע לא העידו הפוסקים מזה מאומה שם באה"ע סימן ה'. - ואפשר לומר דפשיטא להו דכיון דע"כ לא הוי אלא איסור דרבנן הערמה זו. - ובאיסור דרבנן פשיטא דלא קנסינן להיורש. - והכא בש"ס עיקר הבעי' הוא באיסור דאורייתא. - וכמו שפירשו התוס' ד"ה את"ל דהוי למימר דשאני הכא דאיכא איסור דאורייתא. ג והנה לפי"ז מסתימת הש"ס והפוסקים בהא דב"מ משמע דבאיסור דרבנן אפילו בהערמה לכו"ע אין קנס להיורש. - ומזה יש להשיג על הח"י בסימן תמ"ח סקכ"א שכתב בחמץ אעפ"י שביטלו להחמץ אבל לא ביער. - דקנסו בנו אחריו אעפ"י שהוא איסור דרבנן. - ויסודו על דברי הר"ן פר' כל שעה שכתב דהא דאמרינן קנסא קא קניס לאו לדידי' בלחוד דעביד איסורא אלא אפילו לאחרינו נמי אסור, ומזה מדייק דאפילו אם ביטלו כן הדין אעפ"י דלאחר שביטל לא הוי אלא איסור דרבנן יעוי"ש ולפי מה שביארנו ע"כ דבאיסור דרבנן לא קנסינן היורשים. - וע"כ דדעת הר"ן ג"כ הוא רק באופן שעבר בב"י וב"י דהיינו איסור דאורייתא. - אבל אם ביטל דלא הוי אלא איסור דרבנן לא קנסינן היורשים. ד עוד נראה דבמקום דעשה איסור דאורייתא אשר יש בו חיוב מלקות לא קנסו ליה רבנן. - מטעם דקילבד"מ אשר יש עליו חיוב מלקות. ואפילו אם לא מלקינן ליה כגון בלא התרו בו. - או בזה"ז שאין בי"ד סמוכין. - מ"מ כיון דיש עליו חיוב מלקות די בזה. - וע"כ הא דצורם אזן בכור הכא מיירי ג"כ שעשה כן עפ"י נכרי. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' דהכא איכא איסור דאורייתא משום דמיירי הא דצורם באופן דלא הוי אלא איסור דרבנן. - ובזה אתי שפיר הא דלא מצינו שקנסו חכמים בסירוס אם