נזר הקודש - בכורות קמז

יש מקום לומר דליקנסי' גם בשעשה מום עובר. - וביותר כיון דעיקר הקנס הוא משום דלמא אתי למיעבד וצ"ע. - יג והנה במטיל מום עובר שכתבנו דשיטת הרמב"ם דאין לוקין עליו. - אבל דעת הרמב"ן הובא בכס"מ סובר שגם על מום עובר לוקה מטעם שמום עובר נכלל בחד לאו כמבואר בספרא ובגמ' תמורה יעוי"ש. - והנה לפי"ז יש לעיין בשעשה מום עובר אם קניס ר"א מפני שעשה עבירה שיש בה מלקות ואעפ"י שהתם בהתולש סימני טומאה לא קניס ר"א אעפ"י שיש בזה מלקות. - אפשר דשאני התם משום דבגופו לא קניס משום דלא חיישינן דלמא אתי למיעבד. - משא"כ בממונן כמבואר בסוגיא הכא דזהו שיטת ר' אליעזר. - אפשר דגם באופן שעשה מום עובר, יש לקנסו דלמא אתי למיעבד מום קבוע- וביותר דבאופן דהמום עובר נדרש לרפואה יש לחוש דלמא יעשה הרפואה ויש לקנסו. מיד ולכאורה ליכא נפק"מ לדידן לדינא כיון דלא קיי"ל כר"א אלא כרבנן דנשחט על מום עובר. - אמנם אפשר שאם עשה מום עובר, גם רבנן מודו דקנסינן ליה. - והיינו דכיון דלאחר המום עובר מותר לו לעשות מום קבוע, כמו שכתבו הרמב"ן והרא"ש. - וכן מוכח מהסוגיא דמקיזין לו דם, וכמו שהוכיחו התוס'. - וכיון דלאחר מום עובר בנקל לו להיות מום קבוע בהיתר מן התורה, א"כ יש לקנסו, ותצא מזה דיש חומר בעושה מום עובר יותר מן העושה מום קבוע. - אבל זה ליתא דהרי אם אמרינן כז. - א"כ גם בשעשה מום קבוע פשיטא דמותר להטיל מום קבוע אחר לדידן דקיי"ל דמותר להטיל מום בבע"מ, ומ"מ חזינן דלרבנן לא קנסינן לי'. - וא"כ לא מסתבר לומר דלרבנן יש לקונסו בשעשה מום עובר, יותר משעשה מום קבוע. טו והנה יש לעיין היאך הדין בתולש סימני טומאה דלוקה. - אם יש מלקות עוד כשקוצץ אח"כ את הנגע. - ומסתברא דלוקה, לא מבעי' אם אמרינן דאיכא ל"ת גם בתולש נגע טהור, עי' במל"מ פר"י מטו"צ, דפשיטא הכא דלוקה, אלא אפילו אם אמרינן דאינו לוקה בנגע טהור, אמנם הכא בנגע טמא אעפ"י שתלש מקודם הסימני טומאה אבל כיון שעדיין נשאר הנגע ויש להמתין על סימנים, וכשקוצץ הנגע הרי הועילו מעשיו, - ויש בזה הל"ת של השמר בנגע הצרעת. - טז ובזה יש להקשות בהא דפריך הש"ס מר"א אר"א דהתם לא קניס ר"א והכא קניס דלא ישחט עולמית, הא איכא למימר דשאני הכא דכיון דיש מום בו דשוב ליכא איסור להטיל בו מום אחר. - להכי חיישינן דלמא יטיל בו מום אחר, ולהכי אין עצה להתירו כשיולד בו מום אחר. - ולא דמי להא דנגע, דשם איכא תמיד הל"ת דהשמר בנגע צרעת. - וגם לא ירויח מאומה גם כשיקצוץ הנגע בעצמותה דהרי צריך להמתין לנגע אחר, משא"כ הכא דיש לחוש שיעשה בעצמו מום אחר וירויח מזה טובא ולהכי סבר ר"א דלא ישחט לעולם על מום. - ולהכי לא קשה מרישא מהא דהתולש סימני טומאה. - וגם מסיפא לא קשה ג"כ מהטעם, דהכא שאני דיש לחשדו שיעשה - בו מום אחר. - ולהכי קניס ר"א, וא"כ מאי פריך. - וצריך לומר דהסוגיא אזלא אליבא דר"מ דסבר המטיל מום בבע"מ לוקה. - יז והנה הרמב"ם הכא בפיה"מ כתב וז"ל וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה, ובתוספתא דבכורות אמרו העושה מום בבע"מ והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ לוקה את הארבעים ודע זה עכ"ל, ויש להבין מה ראה הרמב"ם להזהיר זה הכא במשנה זו, ולא במשנה הקודמת בפלוגתא דבכור שאחזו דם שזה מקומו. - ועוד דהלא התוספתא זו ע"כ אליבא דר"מ דסבר מטיל מום בבע"מ לוקה, אבל הרמב"ם סבר כחכמים. - והנה לפי מה שפירשנו דהסוגיא אזלא אליבא דר"מ. - וא"כ סבר הש"ס דחכמים דסברי ומתירין להיות נשחט כשיולד לו מום אחר, ע"כ סברי ג"כ כר"מ דאל"כ היאך מתירין לו להיות נשחט לכשיולד לו מום אחר, והא איכא למיחש שמא בעצמו יעשה בו מום אחר, או על ידי גרמא כיון שמותר לו לעשות מום מן התורה, וע"כ דסברי בר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ. - ולזה כתב הרמב"ם הכא התוספתא. יח אבל לפי"ז קשה על הרמב"ם דפסק כחכמים בפר"ב מבכורות ה"ז. - ודוחק לומר דסבר הרמב"ם דבעינן לידע שנפל המום מאיליו. - ולמטרה זו הוסיף הרמב"ם מאליו. - והכוונה דבעינן לזה ידיעה ברורה. - אבל זה לא יספיק דכיון דהיתר גמור הוא לו להטיל מום בבע"מ מהראוי והנכון לקנסו שלא יעשה רמאות ע"י עכו"ם או אופן גרמא אחרת. - והנה לפי מה שכתבנו לעיל דשיטת הרמב"ם דמטיל מום בבע"מ איכא איסור עשה. - ומזה הטעם כתב בפר"א מאי"מ אינו לוקה אבל עכ"פ איסור דאורייתא איכא, ולהכי סבר הרמב"ם דיש לסמוך על זה שלא יפיל בו מום, ולא יעשה אסיור עוד פעם. - ולזה פסק כחכמים. וכמוש"נ. יט ויש לעיין היאך הדין בשעשה בבכור מום עובר לשיטת הרמב"ן דיש מלקות אם קנסינן ליה ג"כ לר"א דלא ישחט עולמית, ולרבנן להמתין עד שיולד לו מום אחר. - ומסופקני בזה מאיזה טעם קנסוהו אם בשביל שפסלו מקרבן. - או בשביל שעשה העבירה. - ונפק"מ לענין מום עובר דאם הטעם בשביל שפסלו מקרבן, זה לא שייך במום עובר, דהרי כשיעבור המום הרי הוא קרב על המזבח, אבל אם אמרינן שהוא מטעם העבירה שעשה, א"כ לשיטת הרמב"ן הרי עבר בל"ת. - ויש לקנסו. - וגם נפק"מ בזמן הזה שאינו בהקרבה, אבל אם הוא מפני העבירה גם בזה"ז יש לקנסו. כ והנה הרמב"ם בפר"ב מבכורות ה"ז כתב וז"ל המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו יעוי"ש, הרי מבואר דהקנס בא בשביל העבירה שעשה וא"כ לשיטת הרמב"ן גם במום עובר הרי הוא בקנסא. כא ובזה יש לעיין היאך הדין שהמום עובר נעשה אח"כ מום קבוע. - אם שוחטין על אותו מום. - או בעינן מום אחר. כב ונראה דהנה בהא דתנן התולש סימני טומאה לאחר החלט טמא. - ותנן התם מאימתי