נזר הקודש - בכורות קמו

שאם עשה הכהן המום דאז קנסו גם לבריה, וזה תמוה דהלא מסיק הש"ס דתמיד כן הדין דלא קנסו לבריה. וע"כ הכוונה דגם בכהן כן הדין. ה ונראה בכוונת הרמב"ם שכתב ישראל הכוונה לאפוקי עכו"ם, והיינו דאם רק ישראל עשה המום הוי הקנס להעושה שלא ישחט על אותו מום מטעם דיש חשד על הכהן אשר ע"י בקשתו נעשה המום. - או שהישראל רצה לעשות טובה להכהן. - ומפני שהכהנים חשודים בזה, להכי קנסו אותו אף גם אם עשה ישראל אחר המום. - ויש בזה גם קנס לישראל העושה המום שלא הגיע למטרתו. - נמצא לפי"ז דעיקר הקנס הוטל על העושה המום, ומה שמגיע ממילא הקנס גם על הכהן. - הוא מפני החשד שהכהן יודע מזה. אבל כשמת הישראל העושה המום, אין לקנוס להבן מטעם דלבריה לא קנסו רבנן, ממילא ירויח מזה הכהן. - אבל עיקר הקנס עשו על החוטא שעשה המום, ואעפ"י שהוא איש אחר. אמנם מפני שחשו חז"ל שעושה כן מפני שיש לו איזה נייחא מזה, להכי קנסוהו שלא תהי' נייחא לא להעושה המום, ולא להכהן מהטעם שכתבנו. ו והנה בספר אור שמח ראיתי שמפרש דהרמב"ם סבר דישראל העושה מום יש לו לקונסו בשביל הטובה, ואזיל לשיטתו שסבר דיש להבעלים טובה"נ בבכור, וכמו שכתבנו לעיל. - ומטעם זה מחדש דאם ישראל אחר עשה מום אין בזה הקנס. - ומביא ראיה דמצינו כזה ברמב"ם בפר"ו דשבת דבנכרי העושה קנסו אותו בכדי שיעשו, ולא בישראל עכת"ד. הנה ראיתי ברמב"ם שכתב שם בה"ה דין דבכדי שיעשו בנכרי. - אבל אינו מפורש דעתו בישראל העושה בשבת לצורך ישראל. - ומצד הסברא אין לחלק. - אבל לא הביא מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ ישראל העושה מום. - ולפי מה שביארנו הכוונה ישראל לאחר, ושהוא הכרח לפירוש הזה כמו שביארנו. ז והנה לפי המבואר מהסוגיא דהא דאסור לשוחטו לבכור בשהטילו מום הוא מצד הקנס. - וכן מבואר ברמב"ם, וקשה טובא מהא דכתב הרמב"ם בפרי"ח מפסוה"מ וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסול כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסוה"מ, וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כל תועבה עכ"ל, וע"כ דזהו ג"כ עפ"י דרשת חז"ל בספרי הובא בתוס' הכא ד"ה ומי קניס. - ותירוץ התוס' ע"כ לא סבר הרמב"ם, אבל דברי הרמב"ם סותרין זה את זה. - ומצאתי בריט"א ד"ה ונחזיר שמביא כן להקשות בשם הפר"ח יעוי"ש. ח ונראה דהנה יש לדייק דהתם בפרי"ח מיירי בכל הקדשים לבד מבכור ומעשר כאשר יבואר, וזה הדבר. - דהרמב"ם מפרש דכוונת התורה לא תאכל כל תועבה היינו שהאכילה באה לו מכח מעשה התיעוב, ולולא מעשה התיעוב לא היתה לו היתר האכילה, וזה איתא בכל הקדשים דלולא המום לא היה לו היתר אכילה כמו בעולה וחטאת ואשם, מפני ששייכים למזבח. - ורק מפני המום ונעשים פסוה"מ ופודה אותם במומן. - הנה על ידי זה באה לו היתר אכילה, נמצא דהיתר אכילה באה לו מתועבה. ואפילו בשלמים שהבעלים אוכלים הקרבן, אמנם יש בזה חזה ושוק שאין לו בהם כלום, ועל ידי המום לאחר שיפדה הרי הוא נאכל כצבי ואיל, נמצא דההיתר בא לו ע"י התועבה שהוא עשיית המום. - משא"כ בכור דגם כשהוא קרב בתורת קרבן הרי הוא נאכל להכהן כולו. נמצא דההיתר הבא להבעלים של הבכור דהוא הכהן בין בלא מום בין במום הכל אחד הוא, שיש לו לכהן היתר והמום לא פעל עליו היתר אכילה ולהכי אין זה בכלל לא תאכל כל תועבה, דהרי לא באה האכילה ע ידי התועבה. - וזהו שיטת הרמב"ם לדעתי. ט ובזה יש להבין הא דכתבו התוס' ד"ה ומי קניס וכו' וא"ת דבספרי בפ' ראה אנכי תניא רבי אליעזר אומר וכו' המטיל מום בבכור ואוכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא אסור, וי"ל דבסמוך מחשבינן ליה קנסא לרבנן דסברי כאחרים דדרשי התם דבפסוה"מ הכתוב מדבר וכו' יעוי"ש. - וקשה מדוע ישונה בכור מפסוה"מ הלא בשניהם המום מתירן, ולפי מה שכתבנו הסברא בזה פשוטה משום דבבכור לא בא ההיתר אכילה מהתועבה עצמה, דגם בלא מום יש לו היתר אכילה, משא"כ בפסוה"מ, וכמו שכתבנו. י והנה לכאורה תצא מזה חדתא דבכור בזמן הזה דנאכל רק במומו כמו שכתב הרמב"ם בפר"א מה' בכורות ה"י א"כ נמצא דהמום מתירו ומביאו לאכילה, וא"כ הוי בכלל לא תאכל כל תועבה. אבל אין לומר דע"כ לא חמיר בכור בזה"ז יותר מבזמן הבית. - וביותר דהלאו מיקליש שאין בו מלקות כמו"ש הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ז, וע"כ דאין להכניסו באל תאכל כל תועבה עכשיו יותר מכפי מה שהיה בזמן הבית, אבל הכוונה בדברי הרמב"ם נראה לנכון. - יא ויש לעיין היאך הדין בשעשה מום עובר אם גם בזה קניס ר"א דלא ישחוט לעולם. - ומקום הספק כיון דעכ"פ לא דחה אותו מקרבן לעולם, וכשיעבור המום, יהיה קרב על המזבח, להכי אפשר דבזה לא קניס ר"א. - ונראה דיש לפשוט מהא דתנן נגעים פר"ז מ"ד התולש סימני טומאה וכו' עד שלא בא אצל הכהן טהור, ולאחר החלטו טמא. - ולא קניס שם ר"א. - והיינו מפני שלא ביטל את הנגע לגמרי, ורק תלש הסימני טומאה ועדיין יכולים הסימנים לבוא פעם אחרת. - והרי"ז בדמיון למום עובר. - ובזה אתי שפיר דלא פריך הש"ס מזה אר"א דהכא, דהתם לא קניס, והכא קניס, ועי' בק"א ובמשנ"א שהעירו בזה. - אבל הדבר ברור דבאופן דלא ביטל הנגע לגמרי, הרי"ז בדמיון למום עובר דליכא למיקנסי'. יב ועדיין יש להעיר דלא דמי דהתם גבי נגע כיון דאיכא מלקות בתלישת הסימני טומאה, - להכי לא קנסו אותו. - משא"כ במום עובר דליכא מלקות כמו שכתב הרמב"ם פר"א מאי"מ ה"ז יעוי"ש. וא"כ כיון דיש איסור מדאורייתא לעשות מום עובר. וגם אין אסור מדאורייתא לעשות מום קבוע במום עובד כמו שכתב הרמב"ן והרא"ש, וא"כ יש לחוש בשעשה מום עובר דאח"כ יעשה מום קבוע. - וא"כ