נזר הקודש - בכורות קמה

וכי ס"ד שאם נפל מן הגג ונשתבר יהיו הבעלים עוברים בל"ת. - ונראה לפרש דהכוונה דהתנא שהנפילה מן הגג היתה על ידי גרמא של הבעלים. - בזה משמיע לנו התנא דהפירוש לא יהיב בו לומר אל תתן בו מום. - אבל בגרמא אין בזה משום ל"ת. וזה הוי היפך מדרשת התנא דהכא שדריש שיש ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. ואדרבא התנא דהספרא דריש למעט גרמא. - ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם דהשמיט האי דרשא לרבות ל"ת להמטיל מום על ידי גרמא, אלא סבר דגרמא ליכא באיסור ל"ת. - ומדויק לשון הרמב"ם בספר המצות שכתב הזהירנו מתת מום בקדשים, וזהו כלשון הספרא בלשון נתינה ששנה אל תתן בו מום. ד אמנם יש לשאול מה ראה הרמב"ם לנקוט עפ"י שיטת התו"כ. - ולא נקט מה שפשוט בש"ס הכא בסוגיא וכן בסוגיא ביצה כ"ז ע"ב דגרמא להטיל מום בקדשים נכלל בל"ת. - ה ונראה דהנה בשבת ק"כ ע"ב מביא הש"ס לענין אם גרם אסור כמו לענין שבת. וכן לענין מחיקת השם. - ופליגי שם רבי יוסי ורבנן. - ולכאורה קשה מדוע לא הביא הש"ס הא דאסרה תורה להטיל מום בקדשים על ידי גרמא. - והנה אפשר לומר דחולין מקדשים לא גמרינן וכדאיתא בנזיר דף ל"ז. - אבל הלא לאו לכולי עלמא הוא, דהרי מבואר שם ובקדושין ל"ה למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין לא סבר להאי כללא. - ועוד בהא דאיתא בחולין צ"ח דילפינן כל איסורין שבתורה מזרוע בשילה וקאמר שם אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן יעוי"ש, מבואר דסבר הש"ס דלחומרא חולין מקדשים גמרינן, וא"כ קשה מדוע לא מביא הסוגיא לאסור גרמא מהא דאסרה תורה להטיל מום בקדשים גם על ידי גרמא. - ומזה משמע דסברה הסוגיא דלא אסרה תורה בל"ת להטיל מום בקדשים על ידי גרמא. - וזהו כשיטת הספרא דדריש מלא יהי' לאפוקי גרמא וזהו כמו שכתבנו בביאור דברי הספרא, ועל זה השמיט הרמב"ם הסוגיא דידן. - וע"כ הא דגרמא בהטלת מום לשיטת הרמב"ם לא הוי אלא איסור דרבנן. ו גם יש להוכיח מהמשנה דלקמן ל"ה במשנה מעשה וכו' ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור, ומפרש בגמ' לאתויי מאי לאתויי גרמא ופירש"י ורגמ"ה אם הניח בצק ודבילה על גבי אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו יעוי"ש. - והנה אם אמרינן דגרמא אסור מדאורייתא א"כ זה יותר פשיטא לאיסור מהעובדא שקשרו זנבות הבכורות, ואם זה אסרו א"כ פשיטא שגרמא שהוא עצמו עשה ועבר בל"ת פשיטא שאסור, וע"כ דאין לפרש דכוונת הש"ס לאתויי גרמא על יד עכו"ם. - דלא משמע כן, ועוד דלפי"ז הוי גורם דגורם דאמירה לעכו"ם הוי גורם, וכשעושה המום על ידי גרמא הוי גורם דגורם, ומסתבר דבזה לא קנסו חכמים. - וע"כ מוכח דסבר האי תנא דגרמא לא הוי אלא איסור דרבנן. - וגרמא קיל טפי מההוא עובדא. - לכן נכלל זה בזה הכלל. - ולפלא שלא נחתו המפרשים והפוסקים בזה. א שם משנה הצורם אזן בכור וכו' ופירש"י ובכהן קא מיירי. - וע"כ כוונת רש"י דאם עשה כן ישראל דהיינו הבעלים. - לא שייך קנס, דהרי הקנס הוא לכהן. - וא"כ הרי"ז כמו טוביה חטא וזיגוד מינגד. - אמנם אם הוא ישראל כגון שירש מאבי אמו כהן. והוא הבעלים של הבכור השייך לו דאז קנסינן ליה שלא יהא חוטא נשכר. - וכוונת רש"י להורות דעיקר הקנס הוא למי שהבכור שייך. - וכיון דאורחא דמילתא הכהן הוא הבעלים של הבכור והוא צרם האזן לדידיה קנסינן. - אמנם בפיה"מ להרמב"ם ראיתי כתב וז"ל ודע שאם עבר ישראל להטיל מום בבכור ומת הרי בנו שוחט את הבכור ההוא באותו המום יעוי"ש. - וקשה טובא למה מדייק הרמב"ם וכתב שאם עבר ישראל ומשמע דבא לאפוקי כהן, וזה תמוה דמה לי כהן ומה לי ישראל, הלא ע"כ למי שעבר עבירה לדידיה קנסינן. - וגם מה שכתב דאם מת הרי בנו שוחט את הבכור. - הלא הבכור שייך להכהן ולא לבנו של ישראל, וזה ודאי דוחק לומר דהרמב"ם מפרש ומוקי להמשנה דמיירי בישראל שירש בכור מאבי אמו כהן. - דמאי דוחקי' דהרמב"ם לפרש כן סתם משנה דנקט סתם הצורם, דמשמעו בין כהן בין ישראל. - והנה בה' בכורות פר"ב ה"ז כתב סתם המטיל מום בבכור. - וא"כ למה דחק בפיה"מ לכתוב ישראל. - ועוד קשה מדוע יהיה כן דהישראל עשה המום והקנס הוא לכהן. - וגם ק"ו הוא דלפי המסקנא דהבן היורש אינו בהקנס כמו שאמרו לדידי' קנסו רבנן לברי' לא קנסו, וא"כ פשיטא שאין לקנוס להכהן עבור העבירה שעשה הישראל, והנה הברטנורא מפרש כפירש"י דבכהן קא מיירי. - ונטה מפירושו של הרמב"ם. - ואפשר שמזה הטעם. - וגם מה שכתב בהלכה סתם דמשמע ג"כ בין כהן בין ישראל ג"כ תמוה דאם עשה ישראל אין מקום למיקנס להכהן, וצ"ע. - ב והנה אמנם מה שכתב בהלכה סתם דמשמע בין כהן בין ישראל יש ליישב דאזיל לשיטתו לפי מה שכתב בפרי"ב מה' בכורות ה"כ וז"ל ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור וכו' לבן בתו כהן. הרי דסבר הרמב"ם דישנו ג"כ בטובה"נ לבעלים, וכתבנו לעיל מזה בדף כ"ז, ולפי"ז יש גם להבעלים ישראל זכות של טובה"נ. - וא"כ שייך הקנס גם להישראל. - ורש"י לשיטתו דאסור לישראל לקבל סלע מאחר שיתן הבכור לבן בתו כהן. - וכמו שכתבנו לעיל מזה, להכי פירש"י הכא דבכהן קאמיירי. - ובישראל לא שייך זה משום דאין קונסין לכהן מפני עבירה שעשה ישראל. ג והנה תצא מזה נפק"מ לענין אם הישראל צרם אזן הבכור ומת. - דאין להבן זכות טובה"נ מטעם דטובה"נ ליתא בירושה כמו"ש הרמ"א בחו"מ סימן רע"ו וא"כ גם להרמב"ם אין לקנסו להיורש אם צרם הוא אזן הבכור. ד עוד מה שכתב הרמב"ם שם שאם עבר ישראל והטיל מום בבכור ומת הרי בנו שוחט את הבכור ההוא באותו המום, וזהו מה שאמרו לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן יעוי"ש, משמע מזה דדוקא כשעשה ישראל המום לא קנסו לבריה משמע