נזר הקודש - בכורות קמד

הכא לומר ספד"א מה"ת לקולא, - ובזה פליגי ר"א ור"י. - והרמב"ם פוסק דבחסרון שימור נפסדה התרומה לגמרי, ורק בידים אין לטמאותה להוסיף טומאה וגם זה מטעם שהחמירה תורה בתרומה בדבר השימור. - אמנם כל זה שייך מטעם היסוד שכתבנו לעיל דבספק טומאה ברה"י אעפ"י שעשאה התורה ספק כודאי. - אבל רק דין טמא. - אבל לא טומאה בעצמותה כמו שכתבנו. ח והנה בריט"א ד"ה והנה במה, כתב דיש לצייר ספק אם הי' ברה"ר או ברה"י שלא נודע אם היו שלשה בני אדם בשעה שנכנס בה אדם טמא, ובזה הוי ספק כבכל ספק דעלמא, ואינו ענין לסוטה יעוי"ש. - תמוה טובא ממשנה ערוכה פר"ו דטהרות מ"א המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו ר"ש אומר רה"ר מפסקת. - והביאור בזה דחכמים דסברי ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מצד ודאי גם זה הספק ברשויות ספיקו טמא. - ור"ש לשיטתו דסבר ספק טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק טומאה כדאיתא בריש נדה, ועי' במשנ"א שם. - הרי חזינן דסברי רבנן דגם ספק רשויות ספיקו טמא מצד ודאי. וע"כ דלא מהני גם ספ"ס כדין ספק טומאה ברה"י בכל מקום. - ושם בד"ה איך שיהי' מביא בשם ספר בתי כהונה דבספק כזה אם הוא ברה"י או ברה"ר ספיקו טהור יעוי"ש, ותמוה מהמשנה שכתבנו. ט והנה בהא דתנן בנדה נ"ו השרץ שנמצא במבו"י מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה וכו' ומטמא בין לח בין יבש ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח יעוי"ש, והנה לכאורה הוי הכא ג"כ דחכמים לשיטתייהו דספק טומאה ברה"י טמא ודאי להכי מטמאין גם לח למפרע, ור"ש לשיטתו דסבר דספק טומאה ברה"י הוי ספק טומאה מטעם החזקה.- וכן פירש שם במשנ"א ומטעם זה הקשה מדוע פוסק הרמב"ם כר' שמעון בפרי"ח מה' אבוה"ט יעוי"ש. - אבל נראה דסברתו הוא מטעם הסברא שהוא דבר הרגיל. - וזה הוי רובא. - ובזה מצינו בברייתא פסחים ט' אמר רבי יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו וכו' ספק גררוהו. - והקשו התוס' האי בור היכא קאי אי ברה"י והתנן כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד טמא, ותירצו דהוי ספק הרגיל וכו' יעוי"ש. והביאור דהוי זה כעין רובא וממילא אין כאן תורת ספק. - ולפי"ז ע"כ זהו גם סברת ר' שמעון הכא. - ועל זה תמך הרמב"ם פסקו להלכה דכיון דאיכא סברא דבלח לא שייך טומאה למפרע. - מטעם דהוי זה כעין רובא ולא נכנס לכלל ספק. י איתא בירושלמי פסחים פר"ק ה"ח אין תומר לית ליה לר"מ תלויה והא תני תרומה תלויה טהורה שורפין אותה ער"ש עם חשיכה דברי ר' מאיר וחכ"א בזמנה, אמר ר' עזריה קומי ר' מנא תיפתר בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה אמר ליה וכן אמר ר' יוסי כל מה דאנן קיימין הכא בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה, אבל בתלויה שדעתו להשאיל עליה הרי זו טהורה ע"כ, והנה בקר"ע מפרש הא דלהשאיל היינו שאלה לחכם שיעקור שם תרומה ממנה ויהיו הפירות טבל ויפריש על הטבל תרומה ממקום אחר וכו' יעוי"ש. ולפירוש זה נחית הריט"א. - ומקשה דהרי לאחר שאלה הרי היא חולין ואין שם תרומה עליה, ואנן בעינן הראויה לך בעודה תרומה. - ומקשה עוד טובא בזה. - יא אבל לדעתי נראה שאין זה הפירוש הנכון. - אלא הכוונה בהירושלמי לענין היסח הדעת. - והיינו דאם בדעתו להשאיל לחכם ע"ד הספק טומאה הנה טרם הסיח דעתו מן התרומה, והרי היא בחזקת שימור, אבל אם אין בדעתו להשאיל לחכם, - והוא מטעם דמתייאש מטהרתה הרי הוא מסיח דעתו מלשמרה ונפסלה בהיסה"ד. - וכמו"ש לעיל בהא דהירושלמי תרומות פר"ח דבנפסלה בהיסה"ד מותר לשרפה. - וזהו שיטת הירושלמי הכא. - וכן פירש הפנ"מ שם בירושלמי פר"ח דתרומות והוא נכון. - ולחנם מאריך הריט"א להקשות ולפרק. - יען כי הפירוש הנכון הוא כמו שכתבנו. א דף ל"ד ורבנן נמי דכתיב כל מום לא יהיה בו ההוא לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יביא דבילה וכו' ת"ל כל מום יעוי"ש, מבואר מזה דלרבנן דר"מ דסברי דלא אסרה תורה להטיל מום בבע"מ. - אבל אסרה תורה לעשות גרמא להטיל בו מום. - והנה משמע מזה דאיכא ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. והיינו דע"כ הא דאמרה תורה כל מום לא יהיה בו היינו ל"ת. - דהרי כמו שלר"מ אתי לל"ת במטיל מום בבע"מ מקרא זה. - הנה כן לרבנן אתי לל"ת במטיל מום על ידי גרמא. - והסמ"ג במצות ל"ת שט"ו מביא האי לימוד וכולל מטיל מום על ידי גרמא בל"ת במטיל מום בקדשים, וע"כ דסברי דבזה הוי גרמא כדין מטיל מום בידים. - ואיכא ל"ת וגם לוקין על זה. - ב והנה מטעם זה תמוה מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מבכורות ה"ח וז"ל הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו וכו' או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו עכ"ל, מבואר דחשיבי גרמא למום עם אמירה לנכרי, משמע מזה דאין בגרמא אלא מצד קנס לענין שלא ישחט עליו אבל לא כתב שיש בזה גם מלקות. - וכן בפר"א מאי"מ ה"ח לא הביא גורם למום שילקה עליו, ותמוה דכיון דסבר כרבנן ולדידהו, ע"כ יש ל"ת גם במטיל מום על ידי גרמא. וגם בספר המצות מצוה צ"ז כתב הרמב"ם הזהירנו מתת מום בקדשים. וזה יקרא מטיל מום בקדשים, וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה עכ"ל, ולא כתב מאומה אודות גורם להטיל מום מה דינו. - וע"כ דסבר דליכא ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. - ותמוה וצע"ג. - ג תניא בספרא פ' אמר אות קי"א תמים יהיה לרצון מ"ע מל"ת מנין ת"ל וכל מום לא יהיה בו, נפל מן הגג ונשתבר יכול יהא עובר עליו ת"ל וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום יעוי"ש. - ויש להבין