נזר הקודש - בכורות קמב

לא תעשה, ועי' בלח"מ שם, וכבר כתבנו בביאור שיטת הרמב"ם בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ס"א אשר ביארנו שם לנכון. י והנה התוס' במנחות נ"ו ד"ה הכל הק' בשם הרב ר' יעקב מאורליינש בהא דאי' בע"ז י"ג דהמטיל מום בקדשים בזה"ז לא הוי איסורא דאורייתא, ולא דמי למטיל מום בבע"מ מטעם דהתם חזי לדמים וכו' והקשה הא במחמץ אחר מחמץ חייב אעפ"י שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיה יעוי"ש. - ולכאורה יש להבין מאי קושיא הא שאני הכא דרבתה תורה בהדיא כמו שאמר ר' יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו'. כי פליגי במטיל מום בבע"מ, הרי מבואר דשאני מחמץ שרבתה תורה לחיוב, ונראה דכוונת התוס' מדוע לא נילף בבנין אב מטיל מום בקדשים בזה"ז מהא דמחמץ אחר מחמץ שדומה ממש להקדש בזה"ז שאינו חזי ג"כ לא לגופי' ולא לדמים, והנה זה ודאי דלרבנן לא קשה מדוע לא ילפי מטיל מום בבע"מ מהא דמחמץ אחר מחמץ, ועוד בק"ו דאיכא דמים בבע"מ, דיש לומר דקרא דרשי דכתיב תמים יהיה שבא להורות דדוקא בתמים אמרה תורה איסור הטלת מום, ולא בבע"מ, אבל לר"מ דלא דריש הא דתמים יהיה, ומרבה אפילו בע"מ שאסרו להטיל בו מום, ושם בע"ז קאי לשיטת ר"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ, ועל זה משני הש"ס דשאני הקדש דבזה"ז דאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, שוב תיקשה מדוע לא נילף בבנין אב שהוא מה מצינו לחייב גם בזה שאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, ועל זה תירצו שאין זה בנין אב מטעם דהקדש בזה"ז גרע יעוי"ש, והא דלא קאמר הש"ס דר"מ ממעט הקדש בזה"ז משום דזה לא ממועט מהא דתמים שמשמעו למעט בע"מ. יא תוס' שם ד"ה אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונם, הוה מצי למימר למעוטי בזה"ז דחשיב לי' בפ"ק דע"ז י"ג נראה בעלמא וכו' יעוי"ש, והרמב"ם דפסק בפר"א מאי"מ ה"ז דהמטיל מום בקרבן בזה"ז עובר בלאו תעשה, וע"כ דלא סבר כרבא דע"ז שם דסבר דרק איסור דרבנן איכא, וכבר הקשה עליו הלח"מ בזה וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אבל יש לומר דהרמב"ם סבר דסוגיא דידן פליגא ארבא, וסברה הסוגיא דהכא דקרבן בזה"ז חמור יותר מפסוה"מ לאחר פדיונם, והיינו מפני שאין חסרון בעצם הקרבן, אלא מניעה מצד אחר מטעם חסרון מקדש ומזבח, ולר"מ דסבר מטיל מום בבע"מ לוקה, פשיטא, שקרבן בזה"ז לא גריעא, ומטעם זה מוקים הש"ס דבא למעט קרבן בזה"ז, והרמב"ם תמך יסודו על סוגיא זו דמקדיש קרבן בזה"ז עדיפא מבע"מ, וגם עדיף יותר ממטיל מום בבע"מ, מטעם דאין חסרון בעצם הקרבן, אלא סיבת דב"א גורם לזה, ועל זה כתב דיש איסור ל"ת בהטלת מום בקרבן דבזה"ז, ובעיקר דברי הרמב"ם ושיטתו בזה מבואר היטב בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"א, וע"כ צריך לומר כן דדעת הרמב"ם דקרבן דבזה"ז כל דיני חומר קדשים עליו, והוא מדכתב בפר"ו מבכורות ה"ב וז"ל אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזה"ז שמא יאכלהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ יעוי"ש, הרי מבואר דקרבן דבזה"ז ראוי להיות קרב בפנים, מדכתב שיש בזה משום שחו"ח, ופשיטא שלא נחשב לבע"מ, והטעם פשוט משום דלא הוי חסרון בעצם הקרבן, וממילא ברור הדבר שעובר באיסור לא תעשה של הטלת מום, והא דאינו לוקה על מום דבקרבן בזה"ז מבואר בספרנו נזר הקודש שם, ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר היטב דלא מוקמי לר"מ בקדשים בזה"ז דפשיטא דלר"מ מליקא לקי גם כן, וכמוש"ג. א כתב הבה"ג בה' בכורות דף קל"ט וז"ל בכור שאחזו דם ר' שמעון אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו מום, והלכתא כר"ש דברייתא, העושה מום בבע"מ לוקה את המ' המחמץ את המחומץ הרי"ז לוקה את המ' המסרס את המסורס לוקה את מ' עכ"ל, והנה הא דכתב העושה מום בבע"מ לוקה הוא בתוספתא דבכורות. - והנה פשטות התוספתא אזלא אליבא דר"מ. - וא"כ קשה כיון דכתב בה"ג דהלכה כר' שמעון דיקיז אעפ"י שעושה מום, וא"כ הלכה דמותר להטיל מום בבע"מ. - וא"כ היאך מביא הבה"ג התוספתא דמשמע דסבר כן לדינא. ובריט"א הקשה בזה יעוי"ש. ב ונראה דהבה"ג סובר לדינא כסתמא דהתוספתא דמטיל מום בבע"מ לוקה. - והא דהלכה כר' שמעון בהא דיקיז אפילו במקום שעושה מום. - הוא מטעם דהוי דבר שאינו מתכוון. - וכשיטת רש"י שהביאו התוס' בד"ה אלימא שפירשו דכמו שפירש"י לעיל גבי פרה, גוזז במספרים ואינו חושש שהוא מפני שכוונתו לתקן. - והכא דכיון דאינו מתכוין אלא לרפואה שפיר דמי. - ואין בזה משום פס"ר ג"כ כמו שביארנו במקום אחר. - וזהו גם שיטת הבה"ג דפוסק כר' שמעון דיקיז לרפואה אפילו במקום שעושה מום, משום דכוונתם לתקן. - אבל להטיל מום בבע"מ בכוונה לוקה. - וזה ברור בכוונת הבה"ג. ג כתב היראים מצוה שנ"ב דבכור בע"מ אם הוא טרפה מוכרין אותו לעכו"ם כשם שמוכרין החלב לעכו"ם מטעם שאסור באכילה. - ולא דמי לפסוה"מ דשאני התם דכתיב ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. - משא"כ בכור יעוי"ש, וקשה טובא מהא דתנן בזבחים ק"ג דבשר טרפה טעון קבורה. וכן משמע מכמה משנוית והובא בתוס' במכילתין ל"ב ד"ה פסק. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מבכורות ה"י. ודברי היראים צע"ג. ד עוד דבר תמוה בהגהות מרדכי דיבמות פר' האשה דבכור שנמצא טרפה אסור למוכרו לעכו"ם ולהאכילו לכלבים ולפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למכרו לעכו"ם מחיים יעוי"ש - ותמוה טובא. - ועי' בריט"א שתמה טובא בזה. - ובאמת תמוה טובא דהלא העכו"ם יעשה אותו נבלה בנחירה וצ"ע. ה וה והנה ראיתי בחידושי אנשי שם אשר שם במרדכי, כתב בשם מהר"ם מרוטענבורג סימן שנ"ב דשרי למוכרו לעכו"ם. - וחפשתי ולא מצאתי שום רמז לזה. - אודרבה יש להוכיח שדעתו לאיסור. והוא מהא דכתב בתשובה סימן ע"ח ע"ד השאלה אם עשה הבכור היזק לגוים ונתפס הבכור עד כמה