נזר הקודש - בכורות קמא

כבוד שאינו נשקל בליטרא, ואינו נמכר באיטליז, וכל אלו הדברים הוא מטעם קדושת קרבן, ומטעם זה אסור גם בהטלת מום וזה אינו דומה להא דפסוה"מ לאחר פדיון, דשאני התם דכיון דנפקע זכות הקדש, לכן שוב לא נקרא קרבן, והא דאסור בגיזה ועבודה הוא לאו משום דררא דקדושה, אלא הטילה התורה איסור חדש על הפסוה"מ, אבל אין בו קדושת קרבן, וטעם הא דמקדיש ש בזמה"ז דאין בו איסור הטלת מום, הוא מפני דלא חלה עליו קדושת קרבן בתחלה דכיון דיודע המקדיש שאין מקדש ומזבח להקריב לכן לא נחתה עליו קדושת קרבן לכתחילה, ואינו דומה לבכור דקדושתו מרחם, והרי הוא בקדושת קרבן מעליא, ולא נפקע ממנו הקדושה במום, והרי הוא של גבוה. והכהן זוכה ג"כ מגבוה לפי הדינים והסדר הנאמר בו. ה ומקור לדברינו סוגיא בתמורה ח' ע"א ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שבה במאי עסקינן אלימא בזמה"ז מי איכא עיה"נ, וכו' אלא לעולם בב"עמ ודקא קשיא לך היינו בהמתה, מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתה, דתנן כל פסוה"מ נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים יעוי"ש, ולכאורה תמוה דאטו בשביל שאינן נמכרין באיטליז להכי לא קרינן בהמתה, הלא סו"ס הכל הוא לבעלים וכמו שאמר התנא שהנאתן לבעלים, ופשיטא שיש לקרוא לזה בהמתה מטעם שכל ההנאה שלו, אבל בדברינו אתי שפיר דהביאור בזה דגם בכור בע"מ לא יצא עדיין מקדושתו והרי הוא קרבן גבוה, והכהן זוכה מגבוה על אלו האופנים. - וממילא לא קרינן לזה בהמתה, ובזה יובדל משארי פסוה"מ לאחר פדיונם, שאין זה עתה קרבן של גבוה כלל, ולגבי עיה"נ נקרא בהמתה של עיה"נ, זהו סברת ר"ש התם לענין עיה"נ, וזהו גם כן סברת ר"מ הכא בבכור בע"מ, ולהכי אוסר בכור בע"מ להטיל בו מום, וכמו שנתבאר. ו והנה בתמורה כ"א בעו במערבא המטיל מום בתמורה בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב, או דלמא כיון דקדשי מיחייב, אמר לי' אביי ותיבעי לך תשיעי של מעשר בהמה, אלא מ"ש תשיעי דלא מיבעי' לך דרחמנא מעטי' עשירי להוציא התשיעי ה"נ רחמנא מעטי' קדש הם, הם קריבין ואין תמורתן קריבה, וכתבו שם התוס' ד"ה המטיל דבעי' זו בין לר"מ ובין לרבנן והיינו אפילו לד"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ התם משום דהי' חזי' להקרבה מקודם, אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה יעוי"ש, והנה לפי"ז קשה מדוע לא קאמר הסוגיא דבעינן קרא דתמים לר"מ למעט תמורת בכור ומעשר דליתא בהו איסור הטלת מום, מטעם שאינם בכלל תמים יהי' לרצון, משום דנעשו קדושים עם איסור הקרבה ביחד שאין לך מום גדול מזה, ודברי התוס' מוכרחין מדלא קאמר הש"ס שם דזה תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן, ולהכי שפיר כתבו התוספות דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, וא"כ קשה טובא מדוע לא קמאר הש"ס הכא דלא למעט תמורת בכור ומעשר. ז ואפשר לומר דסברה הסוגיא דבעי' זו לא נפשטא והדבר בספיקא, והיינו משום דהתם אין הכרח לזה משום דיש לפרש דנפשטא הבעי' מהא דתשיעי של מעשר, ואפשר לומר דגם בתשיעי של מעשר הדבר בספיקא קאי. - ומוכח מסוגיא דידן דהדבר בספיקא. ח אמנם מדברי הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ט משמע דמפרש דבעי' זו נפשטא מדפסק שם המטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה יעוי"ש, ומדלא כתב שזהו מספק ע"כ סבר דאינו לוקה מצד ודאי, איברא דהריט"א מסתפק בזה אם כוונת הרמב"ם הוא מצד ודאי או מטעם ספק. והיינו שאינו לוקה מספיקא יעוי"ש, אבל נראה דמדלא כתב הרמב"ם דספק הוא, ע"כ דעתו דבעי' זו נפשטא, וגם מוכח דמפרש סוגיא דתמורה כמו שפירשו התוס' דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, דאם לא כן אלא אמרינן דלרבנן מותר בפשיטות, א"כ למה כתב כל עיקר האי דינא כיון שכבר פסק שם בה"ח כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, וע"כ דסבר דדין זה נצרך גם לרבנן, ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ דבעי' זו נפשטא גם לר"מ דאין בזה משום הטלת מום, וא"כ תקשה כמו שכתבנו מדוע לא קאמר הש"ס הכא דבא למעט תמורת בכור ומעשר שאינו לוקה, והנכון דהרמב"ם מפרש דבעי' זו קאי רק לרבנן אבל לר"מ פשיטא להש"ס דלוקה משום מום, והיינו דאעפ"י דלא היו ראוים להקרבה מעולם, מ"מ כיון דיש להם קדושה לא גריעא מבכור בע"מ, והיינו דפשיטא להש"ס דלר"מ גם בבכור שנולד במום סבר ג"כ דיש איסור הטלת מום, וזה מבואר מדלא קאמר דבעינן תמים יהי' לבכור שנולד במום, וע"כ דסבר ר"מ דגם בזה יש מלקות משום מטיל מום, וא"כ פשיטא דלא גריעא תמורת בכור ומעשר מבכור שנולד במום, ואדרבה יש עדיפות בתמורת בכור ומעשר, שהיו ראוים להיות קרבן קרב, לוא לא עשה הבעלים אותם תמורה, אלא אם הי' מקדישם קדושת קרבן, דהיו קרבין, ובכור בע"מ מעולם לא היה ראוי להיות קרב, להכי מפרש הרמב"ם דהסוגיא דתמורה קאי דוקא לרבנן, וסבר דהבעי' נפשטא, אבל לר"מ לוקה גם כן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וממילא מובן דגם אם עשה תמורה בבהמה בעלת מום דג"כ קדוש בתמורה כדכתיב רע בטוב או טוב ברע, ועשה מום בתמורה שהיא בעלת מום דג"כ לוקה לר"מ דמ"ש מבכור שנולד במום, וזה דלא כהריט"א שכתב שם לדבר פשוט דאינו לוקה לר"מ בתמורה בעלת מום מדהקשה אמאי לא מוקי הש"ס בתמורה בע"מ, - אבל לפי מה שביארנו מבואר לנכון דגם בתמורה בע"מ לוקה לר"מ, וכמו שנתבאר. ט כתב הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים כגון וכו' לוקה ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש, ודבריו תמוהין מסוגיא דע"ז דף י"ג שכתבנו לעיל דמבואר שם דלא עדיף ממטיל מום דבע"מ, וכיון שהרמב"ם סובר כרבנן דאין איסור ל"ת במטיל מום בבע"מ, א"כ גם במטיל מום בקרבן בזה"ז אין כאן