נזר הקודש - בכורות קלח

סבר דטמא בטומאה שאינה יוצאת מגופו מותר באכילה, ולכן אין להחמיר בתרומת חו"ל יותר מזה. ט והנה הרדב"ז עמד על המחקר היאך דעת הרמב"ם המערה בנדה ולא הוציא ש"ז אם הוי זה טומאה יוצא מגופו. - וכתב דמדברי הרמב"ם משמע שצריך טבילה שלא הוציא אלא מגע טומאת מת ושרץ יעוי"ש. - הרי מחליט בדעת הרמב"ם שזה נקרא טומאה יוצאה מגופו. - אבל אישתמיטתי' לרבינו הרדב"ז הא דמוע"ק ט"ו הא דהוכיח התוס' מהתוספתא דאפילו בועל נדה ממש דהיינו שהוא בע"ק ג"כ נקרא אין טומאה יוצאה מגופו. - ומכש"כ בשלא הוציא ש"ז. - ומדברי הרמב"ם אין הכרע דשפיר יש לומר דנקרא זה טומאת מגע. - והא דלא כתב הרמב"ם משום דאין דרכו לכתוב דבר שאינו מפורש בהדיא. י והנה הראב"ד בהשגה א"א אין זה מחוור שהרי אמרו בגמ' אמר רבינא וכו' ואכל לה כהן קטן אבל איהו לא וכו' יעוי"ש, מבואר דסבר הראב"ד דבטומאה יוצאה מגופו לא מהני טבילה בלא הערב שמש. - ובטומאה שאינה יוצאה מגופו לא בעי טבילה. - אמנם קשה טובא הא דתנן בפר"ד דחלה מ"ח וטבול יום אוכלה בלא הערב שמש. והיינו דחלת חו"ל מותרת לטבו"י. - והיינו ע"כ לטומאה היוצאת מגופו. - דאילו לטומאת מגע לא בעי טבילה כלל כמבואר לעיל במכילתין. - והנה לשיטת הראב"ד קשה היאך יפרש המשנה הא דאמרי רבנן וטבו"י אוכלה דלטומאת מגע לא בעי טבילה, ולטומאה היוצאת מגופו בעי הערב שמש. - וראיתי בירושלמי בפר"ד דחלה במראה"פ שהקשה בזה יעוי"ש. - והנה הא דטבו"י ע"כ מיירי בבע"ק כמבואר בחולין ק"ד בהא דאמר רבי יוסי אין צריך טבילה שהוא בבע"ק, וע"כ רבנן דסברי דבעי טבילה מיירי בבע"ק. - ולא בעי הערב שמש. יא ונראה דמפרש הראב"ד דמיירי בבע"ק בבועל נדה. - וסבר הראב"ד דבועל נדה לא הוי טומאה יוצאה מגופו. - וטבל לקריו ואחרי הערב שמש שנטהר מטומאת קרי. - אבל עדיין טמא שבעת ימים כנדה. - והטבילה לקרי לא מהני להטומאה דבועל נדה. והרי"ז כמו דלא מהני טבילה להנדה בתוך השבעה ימי טומאה. - הנה כן לא מהני הטבילה דלקרי בתוך השבעה ימי טומאה לטומאה דבועל נדה. ומצד דין התורה בעי טבילה לסוף השבעה ימי טומאה. ובזה פליגי רבנן ורבי יוסי דר' יוסי סבר דלא בעי טבילה לא לקרי ולא לטומאה דבועל נדה, - ורבנן סברי דבעי טבילה לסוף ימי טומאה. - אבל זה אינו כנדה דטבילתה בלילה, אבל בועל נדה טבילתו ביום כמסקנא דש"ס יומא ו' ע"ב. - ובזה סברי רבנן דטבו"י אוכל בה ולא בעי הערב שמש. - ובזה מודה הראב"ד דאעפ"י שאין זה טומאה היוצאה מגופו אבל כיון שהטומאה שלו באה מכח טומאה היוצאה מגופה דהיינו מהנדה חמירא מטומאת מגע דעלמא. - כן נראה ביישוב דברי הראב"ד. - איברא דמפשטות המשנה משמע כהרמב"ם לפי דברי רבנן דר' יוסי דלא בעי הערב שמש. לאותן שהטומאה יוצאה מגופו, וטבילה סגי. - אבל יש ליישב גם שיטת הראב"ד דלא הוי טועה בדבר משנה וכמו שכתבנו בס"ד. א שם, דתנן היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום. - תמימה תקרב, בעלת מום תיפדה, נשחטה בעלת מום אם עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת. - והנה הא דנשחטה בעלת מום היינו לאחר פדיונה, וכן פירש"י, אמנם כיון שלא נזרק עדיין דמה של התמימה לא הוי הבעלת מום כחטאת שכיפרו בעליה ולהכי גם הבשר מותר באכילה. וקשה הא כיון דנשחטה אחר הפדיון, א"כ הוי חולין בעזרה, ואסור באכילה לכו"ע. - ומזה משמע דפסולי המקדשין ליתא בדין חולין שנשחטו בעזרה. - כיון דעדיין יש להם קדושה לענין גיזה ועבודה. - וחידוש דין הוא. - אבל אפשר לומר דשאני הכא דעדיין קדושת חטאת גם על הבעלת מום, מטעם דאם נשחטה לאחר זריקת דמה של תמימה הרי הבעלת מום בדין חטאת שכיפרו בעלי', וצ"ע. ב והנה תניא בספרי פ' ראה אות ל"ט כאשר צויתיך, מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה אי מה קדשים במקום אף חולין במקום ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, אין לי אלא תמימים בעלי מומין מנין ת"ל ושחטו אותו וכו' יעוי"ש, ותמהני וכי איזה סברא אשר בע"מ יהיו מותרין חולין בעזרה דאיצטרך קרא דושחטו למעט.- ונראה דבא למעט בע"מ קדשים שהוממו דהיינו פסוה"מ. - ומוכח מזה דפסוה"מ דינם כחולין שנשחטו בעזרה אעפ"י שיש בהם עדיין קדושה לענין גיזה ועבודה. - וע"כ הא דשתי חטאות שאני מהטעם שכתבנו. - אבל דוחק לומר כן משום דהתם מיירי דבשר תאוה ולא בפסוה"מ. - ובמקו"א כתבנו דבא למעט בע"מ שהוקדשו לבדה"ב, ולר"ש דסבר דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, וסתם ספרי הוא אליבא דר"ש ומשמיע לנו דגם זה נאסרין מטעם חשב"ע. - ג תניא בספרי שם בפ' ראה אות כ"ז יכול יהיו חייבים במתנות ת"ל כצבי וכאיל, אוציאנו מכלל מתנות ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק ת"ל כצבי וכאיל יעוי"ש, ושם מיירי בפסוה"מ כמבואר לעיל שם בספרי, ורש"י הביא ג"כ להאי דרשא יעוי"ש. - והנה יש לעיין היאך ס"ד שיהיו פסוה"מ חייבין בחזה ושוק הא בעינן תנופה בפנים. - וכמו שממעט התנא חולין מחזה ושוק מזה הטעם כדאיתא בחולין ק"ל. ומזה הטעם ממועט גם פסוה"מ. - ומצאתי בריט"א שהקשה בזה יעוי"ש. - אמנם אם אמרינן דליתא משום חוב"ע בפסוה"מ אתי שפיר. - והיינו דאם חייבין בחזה ושוק, א"כ בחיוב יהיו נשחטין בעזרה, והנה בריט"א שם כתב לדבר ברור דפסוה"מ לאחר שנפדו יש בהם משום חשב"ע. - אבל אין זה הכרח. ואדרבה מהברייתא שכתבנו לעיל בהא דשתי חטאות דפשטות הברייתא שאין בפסוה"מ משום חושב"ע. - ואם היו חייבין בחזה ושוק היו מחויבין להשחט בעזרה. ועכשיו שמיעטה התורה מחזה ושוק פשיטא שאין נשחטין בעזרה, אבל עכ"פ אין כאן איסור חשב"ע. - ולפלא על הריט"א שלא העיר מסוגיא זו אבל נראה כמו שכתבנו.