נזר הקודש - בכורות קלז

צבור, והלא הותר בכור באכילה אפילו לאלו שלא הותרה בעבודת צבור. - וגם מה שהשיבו ב"ה לבי"ש אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרינן, והיינו דליתא טמאים באכילה. - וקשה הא איתנהו טמאים באכילה היינו אותן טמאים שאין טומאה יוצא מגופן. - אבל נראה דבי"ש שאמרו מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור כוונתם לטומאת מת. - שמרצה בצבור בעבודה, ועל שאר הטמאין שאין הטומאה יוצא מגופן יש סברא להתיר אכילה בבכור שכן אוכלין בפסח הבא בטומאה, כדאיתא לקמן בברייתא דסברי דכל הטמאין שאין טומאה יוצא מגופן אוכלין בפסח הבא בטומאה. ועל זה השיבו ב"ה דשאני הכא בבכור דכתיב סתם טמא ע"כ כל הטמאין במשמע. ו אמנם מדלא השיבו ב"ה לבי"ש דגם בפסח גופה לא הותר רק לטמא נפש. - ולא להטמאין בשארי טומאות שאין הטומאה יוצא מגופן. - וא"כ אין ראיה מפסח לנידון זה דבכור. - משמע דב"ה מודו לבי"ש דכל הטמאין שאין טומאה יוצא מגופן מותרין לפסח לאכילה בפסח הבא בטומאה. - ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם דפסק בפר"ו מק"פ ה"ח דכל הטמאין טומאת מגע אוכלין בפסח. - עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ה דף הספר. א שם, ת"ר בכור אין מאכילין אותו לנדות, כתבו התוס' ה"ה לבע"ק דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך עכ"ל וזהו שמחלקין בי"ש בין טומאה היוצאת מגופה. ב ויש לעיין היאך הדין בבועל נדה באופן העראה שאינו בע"ק. - רק טמא מטעם בועל נדה אם זה נקרא טומאה יוצא מגופו מפני שטומאה זו היא טומאה יוצאת מגופה, דהיינו הנדה. - או"ד כיון שעכ"פ אין הטומאה יוצא מגופו ממש דינו כמגע טומאה. - ג והנה מקודם יש לחקור אם באופן זה נקרא בועל נדה להיות טמא בטומאת בועל נדה דהיינו שבעה ימים כהנדה דיש לומר דאעפ"י שרבתה תורה דהעראה הוי כביאה לחיוב כרת אבל לענין טומאה אפשר דבעינן ביאה גמורה. ד ונראה לפשוט זה מהא דאיתא בנדה ט"ו איזהו אחר זמן דבר זה שאל ר' אליעזר ברבי צדוק לפני חכמים באושא ואמר להם שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה אמרו לו לא שמענו, אמר להם כך פירשו חכמים ביבנה לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה תוך זמן הוא זה וטמאין מספק ופטורין מקרבן וחייבין באש"ת, שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה אחר הזמן הוא זה, וכן כששהתה מעל"ע ומפקידה לפקידה בועלה מטמא משום מגע ואינו מטמא משום בועל, רבי יהודה בנו של ר' יוחנן בן זכאי אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת וכו' ופריך ותיפ"ל דהוי נוגע במעל"ע שבנדה. ומשני הוא דאמר כשמאי דאמר כל הנשים דין שעתן. ותיפ"ל דהוי בעל קרי, ומשני בשלא גמר ביאתו. - ע"כ הסוגיא. - והנה לפי המסקנא שמשני בשלא גמר ביאתו ע"כ מיירי הברייתא כולה באופן זה. - ולפי"ז באופן הראשון כשלא שהתה כדי שתרד מן המטה שטמאין מספק וחייבין גם באש"ת מיירי ג"כ באופן זה שלא גמר ביאתו. - הרי מבואר דגם באופן שלא גמר ביאתו הוי בועל נדה, ואם נמצאת נדה אותיום הוי בועל נדה ממש וחייבין גם חטאת. ה אמנם יש לדייק להיפך מהא דאיתא בירושלמי פר"ק דיומא פירש בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה וידחה כל שבעה. - ופריך וישראל חשודין על הנדות, ומשני כמו דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה אמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו יעוי"ש. - והביאור בזה דישראל אינן חשודין על הנדה, אבל להיות פורש מיד אפשר דמתרמי וכמו שאיתא שבועות י"ד בת"ח לזו ולא לזו. אבל עכ"פ מבואר דבועל נדה הוי דוקא באופן שפירש באבר חי. - שזה נקרא ביאה עם ש"ז, וזהו דלא כש"ס שלנו דהוי בועל נדה לטומאה אף בשלא גמר ביאתו. ו והנה לדינא יש לתפוס כש"ס דילן דהוי בועל נדה לטומאה גם בשלא גמר ביאתו. - וזהו באופן שלא בש"ז ובאופן זה ודאי יש להסתפק אם זה נקרא טומאה יוצא מגופו. ז והנה במוע"ק ט"ו איתא מכאן אמרו (בתוספתא) הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה. - והיינו באופן שטבלו לקרי כמו"ש התוס'. וכתבו התוס' עוד וז"ל ולכאורה נ"ל דלא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בהני טומאות דדומיא דקרי הוי דהיינו דטומאה יוצא מגופו, אבל בטומאת שרצים מודה רבי יהודה דבהדי קרי צריך טבילה, א"כ ה"נ בועל נדה מודה דלא חשיב טומאה יוצא מגופו, ואפילו מאן דבעי למימר בפר' אלו דברים בפסחים ס"ח וביומא ו' דמשתלח חוץ לשתי מחנות כמו בע"ק מ"מ לא חשיב טומאה יוצאה מגופו, ורבי יהודה נמי הצריך טבילה לדברי תורה, ובתוספתא פירש דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי רבי יהודה מודה דצריך טבילה עכ"ל התוס'. - והנה מה שפירשו התוס' דבועל נדה לא הוי טומאה יוצאה מגופו, ע"כ הכוונה כמו שפירשו בראש דבריהם שמיירי בטבל לקריו. - אבל הטבילה לקריו סגי ביום אחד עד הערב שמש. - אבל מה שבועל נדה טמא טומאת שבעה כנדה עצמה. - הנה טומאה זו סברי התוס' דזה לא חשיבה כטומאה יוצאה מגופו. - ובזה מצריך רבי יהודה טבילה לקריו. - וכן איתא גם בתוספתא. - הרי מבואר דטומאת בועל נדה אפילו ביאה גמורה עם ש"ז לא נקרא טומאה יוצאה מגופו. - ומזה יש לפשוט הספק שכתבנו לעיל באופן שהבועל נדה לא גמר ביאתו, דפשיטא דלא נקרא טומאה ויצאה מגופו. ח כתב הרמב"ם בפר"ז מתרומות ה"ח תרומת חו"ל הואיל ועיקרו מדבריהן אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והן בע"ק וזבין וזבות ונדות ויולדות, וכולן שטבלו מותרין לאכילה אעפ"י שלא העריב שמשן, אבל טמאי מגע וכו' אינו צריך לטבול לתרומת חו"ל יעוי"ש, ומקור דברי הרמב"ם מהא דלעיל כ"ז אמר רב טמא מת וכו' ולית הלכתא כוותי' עי' בכס"מ, וכתבנו לעיל מזה. - ולדעתי יש להסמיך הא דשמואל דסבר דתרומת חו"ל לא חמיר מבכור בע"מ לבי"ש דמחמיר באכילתו, ומ"מ