נזר הקודש - בכורות קלב

ומיירי דלא נדר בהרי עלי. - ובזה דאי מיתשיל פטור בזה שייך מגו דאי בעי מיתשיל. ב והא דנקט בתוך ביתו. - הכוונה טרם שבא ליד הגזבר דמהני שאלה, וסבר רש"י דבשבא ליד הגזבר לא מהני שאלה, ומצאתי בריט"א שנחית בזה, ומביא שכן דעת הרשב"א בפר"ק דגיטין וכן דעת הריטב"א בחידושיו ליבמות פר' האשה רבה, יעוי"ש. - ג והנה הרמב"ם השמיט לדין זה, ועי' בריט"א אבל לדעתי נראה דהסוגיא אזלא למ"ד פותחין בחרטה ושפיר יש בזה מגו מעליא. - אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר דבנדרי הקדש בענין דוקא פתח ולא סגי בחרטה, וכן למד המחנא"פ בה' צדקה סימן ה' יעוי"ש, וביארנו זה בספרנו למס' מנחות דף קכ"ז דף הספר. - וכיון דבעינן פתח. - אפשר שלא ימצא פתח. - ולהכי אין כאן מגו. א שם ומעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכולי' עדרי'. - וקשה הא הוי מגו למפרע. - דהרי עכשיו אין כאן מגו דהרי אסור להטיל מום. - והא דהיה בידו למישדי מום בכולי עדרי' מעיקרא טרם הקדיש למעשר הלא הוי זה מגו למפרע. - וידוע שיטת התוס' בהרבה דוכתי דלא אמדינן מגו למפרע, וצ"ע. - ב והנה נראה לומר מילתא חדתא. - והוא דהנה יש לחקור, אם מהני שאלה במעשר בהמה. והמנח"ח מצוה ש"ס מסתפק בזה ודעתו דלא מהני שאלה יעוי"ש, אמנם הטו"א בר"ה כ"ח כתב בפשיטות דמהני שאלה במע"ב יעוי"ש. - אבל תקשה מסוגיא זו דהלא מדלא קאמר הש"ס דנאמן על מעשר בהמה מטעם המגו דבידו למיתשיל כמו שקאמר הש"ס לענין קדשים. - משמע מזה דלא מהני שאלה במע"ב. - ולפלא שלא הביא המנח"ח ראיה מסוגיא זו להוכיח דלא מהני שאלה במע"ב. - אמנם תקשה טובא על הטו"א דדעתו דמהני שאלה במע"ב, ותקשה עליו מסוגיא זו. - ג א אבל נראה דלא שייך הכא מגו דאי בעי מיתשיל משום דאחר השאלה יתחייב במעשר, וא"כ מה ירויח על ידי שאלה. - אבל בזה יתורץ הא דהקשיתי היאך מהני מגו דאי בעי שדא מומא בכולי עדרא הא הוי מגו למפרע. ד ונראה דכיון דאי מיתשיל ותצא המעשר לחולין. ואז יכול למישדי מומא בכולי עדרא ליתן המעשר במום. - וזהו כוונת הש"ס דיש בידו גם עכשיו האי מגו דאי בעי למישדא מומא בכולי עדרא. היינו על ידי שאלה ואז תצא המעשר לחולין. - נמצא דגם עכשיו יש לו האי מגו והיינו ע"י שאלה. והנה הרמב"ם הביא ג"כ להאי דינא בפר"ו מבכורות ה"ט. - ואעפ"י שסבר הרמב"ם דבקדשים בעינן דוקא פתח בזה ליכא מגו ומטעם זה השמיט האי מגו דאי בעי מיתשיל גבי קדשים. - אפשר דסבר הרמב"ם דשאני מע"ב. - שמפני שיאכלו הבעלים במומו. - אין לו דין קדשים לענין זה, ומתירין אותו גם בחרטה, וממילא הוי מגו מעליא הא דאי בעי שדא בי' מומא בכולי עדרי' כמוש"נ. א שם, ונשאל על טהרותיו, דהא חזי לי' בימי טומאתו, כתבו התוס' תימה ותרומה טמאה דלא חזיא לי' בימי טומאתו וכי לא יהיה נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר, ובהדיא אמרינן בריש הדר צורבא מרבנן חזי לי' לנפשי' יעוי"ש. ב ונראה דבאמת אדם נאמן בכל איסור והיתר. - כדין ע"א נאמן באיסורין ואף לגבי עצמו נאמן. - אמנם יש בטומאה אופן אשר יש לומר דאין. להאמין ע"א והוא ספק טומאה ברה"י דקיי"ל ספיקו טמא. - מטעם דהתורה עשאה להספק כודאי. - ואפשר לומר דבזה אין ע"א נאמן. - וכבר הסתפק בזה הש"ש שמעתתא ו' פרק כ"ג בספק טומאה בדה"י ובא ע"א והעיד שיודע בבירור שלא נטמא אם נאמן ע"א בזה יעוי"ש. - והכא יש לפרש הא דקאמר התנא ונשאל על טהרותיו- היינו באופן זה דהוי ספק טומאה ברה"י. - והבעלים שהוא רק ע"א אומר בודאי שלא נטמא נאמן מטעם דגם אם נטמא חזי לי' בימי טומאתו. - ומטעם זה לא קשה מהא דצורבא מרבנן חזי לנפשי' מטעם דהתורה עשאה לספק זה כודאי, ומטעם זה בתרומה טמאה דלא חזי לי' בימי טומאתו אינו נאמן. - וזה שייך אפילו אם אמרינן דע"א נאמן בספק טומאה ברה"י לומר שלא נטמא. - היינו דוקא אחר שאינו בעלים שאין לו נגיעת עצמו. - משא"כ הבעלים שיש לחושדו. - אין לו נאמנות רק באופן זה שחזי לי' בימי טומאתו. - וכן פירש"י דבתרומה טמאה אינו נאמן. - ואפשר שכוונת רש"י ג"כ באופן דהוי ספק טומאה ברה"י, וכמוש"נ. ג והנה יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם הא דנשאל על טהרותיו. - ואפשר דסבר הרמב"ם דאם הספק ברה"ר פשיטא דמיהמן דבלא"ה ספיקו טהור, ואם ברה"י דספיקו טמא, אין להאמינו, כיון דהתורה עשאה את הספק לודאי. - והרי"ז כמו במקום חזקה דאין ע"א נאמן, ופשיטא שאין להאמין למי שנוגע בזה. וסבר הרמב"ם דסוגיא זו אזלא אליבא דר' שמעון דסבר ספק טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק טומאה.- ובמקום דלא הוי אלא ספיקא אם לא נאמינו. - להכי באופן שאין לו נגיעה מטעם דחזי ליה בימי טומאתו נאמן. - אבל בלא זה אין להאמינו כמו בתרומה טמאה מטעם דבמקום שהתורה אמרה שטמא מספק בעינן נאמנות נכונה. - אבל לדידן דקיי"ל ספק טומאה ברה"י הוי טומאה ודאית אינו נאמן. פרק חמישי שי א משנה, כל פסוה"מ נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר. - והנה מדכלל התנא פסולי המוקדשין עם בכור ומעשר שהמה ג"כ בכלל הפסולים ע"כ משמע בכור ומעשר שנפסלו על ידי מום. - ועלייהו שנה התנא נמכרין ונשחטין באיטליז. - ומדשנה נמכרין מקודם ואח"כ נשחטין. וע"כ דהנמכרין הוא מקודם שחיטה וזהו ששנה נמכרין באיטליז, ונשחטין באיטליז, וזהו דנמכרין מחיים להיות נשחטין באיטליז. - וזהו כדין כל פסוה"מ שנמכרין בחיים. - והמה בדין בכור שנמכרו בחיים. ומסתברא שכן גם הדין במעשר שנמכר בחיים כמו כל