נזר הקודש - בכורות קלא

להבין בזה שכתבו התוס' ד"ה וחכמים דלר' אילעאי דסבר חשוד על הטהרות חשוד על המעשרות אם לא ראינו שנוהג בצינעא. - וכתבו דאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו יעוי"ש, וקשה הא שפיר יש לומר דאין להחזיק מדרבנן לדאורייתא ופשיטא שהחשוד אטהרות שהוא מדרבנן שאין לחשדו על המעשר. - ואין זה כיוצא בו. - ולפי"ז תקשה ברייתא דלעיל דדייקינן הא חשוד חשוד דהיינו חשוד על הטהרות חשוד אמעשר ושביעית, וקשה הא אין להחזיק מדרבנן אדאורייתא. - ואפשר דסברי התוס' אליבא דר' אילעאי דחמירא לאינשי טהרות טובא ועומד במדרגה אחת עם מעשר ושביעית. ז והנה לפי"ז קשה מדוע לא הביא הרמב"ם האוקימתא דר' אילעאי דהרי זה מוכרח בכדי שלא תקשה אמתניתין מהברייתא הא חשוד חשוד. - ותצא מזה דטהרות ומעשר שניהם שווים. - וחשוד על הטהרות אינו נאמן על המעשרות רק אם ראינו שנוהג מעשר בצינעא. - וע"כ מסתבר לומר דכיון דיש לנו תנא דסבר דגם בחשוד לדבר אחד שהוא מדרבנן חשוד לדאורייתא ואתיא הברייתא כוותי' וזהו ר"מ. - ולהכי מדחה הרמב"ם אוקימתא דר' אילעאי. ולא סבר הרמב"ם כשיטת התוס'. - וזהו כתירוצו של הפרי תואר, וזהו כפי היסוד דר"מ סבר דגם בחשוד בדרבנן חשוד לדאורייתא ג"כ כמוש"נ. לח כתב הרמב"ן בתשובות המיוחסות סימן ק"ע וז"ל גם מה שאמרת החשוד על דבר קל אם חשוד על דבר חמור, אפילו על הקל ממנו אינו חשוד, דמומר לערלות אינו חשוד לשחיטה, ולא אמרו מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה אלא במומר ליין נסך וכו'. - והב"י בסימן קי"ט הקשה על הרמב"ן דהיאך כתב דאפילו על קל ממנו אינו חשוד דהא בשמעתין מפורש יוצא דהחשוד לחמור חשוד לקל. - ותירץ הב"י דכוונת הרמב"ן דאינו חשוד על הקל היינו בשני מיני איסורין, אבל שביעית ומעשר וטהרות אעפ"י שהם איסורים מחולקים מ"מ כיון שכולם הם בדבר מאכל חשיבי כאיסור אחד לענין שאם נחשד על החמור נחשד על הקל עכת"ד יעוי"ש. לט והנה לפי"ז שהמעשר ושביעית וטהרות שהם עניני אכילה כולהו כהדדי נינהו, והחשוד על אחד מהם חשוד לכולהו. - ולפי"ז קשה טובא הא דתנן במשנתינו, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. - ומבואר בגמ' הטעם נהי דחשוד אדרבנן אדאורייתא לא חשיד. - הרי חזינן דאעפ"י שהם בני ביקתא דהדדי ומ"מ יש הבדל בין דאורייתא לדרבנן. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ן כאוקימתא דרבי אילעאי, וכאוקימתא דרבי ינאי, והיינו אליבא דהברייתא דתניא דהחשוד על הטהרות חשוד גם על המעשר ושביעית ור' אילעאי מוקי למשנתינו בשראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו, או כאוקימתא דרבי ינאי, כמבואר בסוגיא. - וזהו כשיטת התוס' ג"כ שכתבנו לעיל דסברי דאוקימתא דר' אילעאי קיימא גם אליבא דחכמים דר' מאיר, וע"כ דסברי התוס' ג"כ כשיטת הרמב"ן דטהרות ומעשר ושבעית שווין הן להדדי. מ אמנם הרמב"ם שאינו מביא אוקימתא דר' אילעאי ולא אוקימתא דרבי ינאי. - ע"כ מפרש המשנה דהחשוד על הטהרות אניו חשוד על המעשר ושביעית מטעם דאין לחשוד מקל על החמור. - ולא חש הרמב"ם להברייתא. - וע"כ דסבר הרמב"ם דהברייתא אזלא אליבא דר"מ, וזהו כסברת הפרי תואר כמו שכתבנו לעיל. - אבל לפלא על הב"י שלא נחית לפרש דע"כ הרמב"ם לא סבר כשיטת הרמב"ן. מא שם ת"ר הכא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים, בניו וב"ב אינן צריכין לקבל בפני שלשה חברים רשב"ג אף בניו וב"ב צריכין לקבל בפני שלשה חברים לפי שאינו דומה חבר שקבל, ופי' רש"י בל"א דהסיום לפי שאינו דומה וכו' ת"ק קאמר לה. - ומביא התוספתא הגירסא לפי שאינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל. - הנה לגירסא זו אינו מובן מי קאמר לה הלא לת"ק לא שייך זה דהרי הת"ק סבר דבן אביו מזדהר.-היינו ללישנא אחרינא ברש"י, ואפילו ללשון ראשון ברש"י דבן שאין לו קבלה אינו דומה לאביו אבל אינו לומר קלקול טפי. - והמפרש בתוספתא כתב דא"א לכוון הגירסא.- ונראה דרשב"ג קאמר לה ונותן טעם מדוע גם בן חבר צריך לקבל בפני שלשה מפני שקלקול הבן חבר יותר מפסיד לאחרים שילמדו ממנו להקל באיסורים. - וזה גרע יותר מחבר שקלקל מטעם שהוא אינו בן חבר, משא"כ בן חבר שקלקל קלקולו מביא הפסד לאחרים יותר להכי צריכין לדקדק על בן חבר שיהי' נזהר. - ומה"ט צריך לקבל בפני שלשה בכדי שיהיה נזהר מאד. והיינו דכל זמן שאין אנו בטוחים בבניו של חבר חסר עדיין הקבלה גם בהחבר עצמו. - ועוד שזה מביא חשד שגם החבר אינו נזהר בתוך ביתו ולהכי יש להחמיר על בניו של חבר.-ומזה תצא מוסר על בניהם של ת"ח המתפרצים מעבודת הי"ת שזה מביא קלקול על הדור ח"ו. ומביא לעז גם על הת"ח בעצמן ג"כ. - וכמו שאמרו רבותינו מפני מה בניהם של ת"ח אינם ת"ח מפני שלא ברכו בתורה תחילה, היינו מפני שהאבות לא ברכו בתורה תחלה. - ומטעם זה לא מהני קבלת חבירות של החבר, אם הבנים לא קבלו דברי חבירות בפני שלשה. - והרמב"ם בפר"י מה' מו"מ ה"ה כתב המקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים ובניו וב"ב אינן צריכין לקבל בפני שלשה מפני שהוא מלמדן ומרגילין בדרך טהרה יעוי"ש. - וע"כ מפרש ג"כ כפירוש רש"י בל"א דהא לפי שאינו דומה ת"ק קאמר לה. - והביאור בזה שכתב הרמב"ם שהוא מלמדן שאין זה בלשון הברייתא.-אבל כוונת הרמב"ם דהחבר שקבל דברי חבירות גם זה בכלל הדברי חבירות שיהיה מלמדן לבניו ומרגילן בטהרה. א דף ל"א ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו. - ופירש"י אם יש לו שלמים בתוך ביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחולין יעוי"ש, והא דנקט שלמים ולא סתם קרבן. - נראה דכוונת רש"י לשלול קרבנות הבאות לחובה דבזה לא שייך האי מגו דאי בעי מיתשיל עלייהו. - משום דאם מיתשל, עדיין חייב להקדיש קרבן אחר מטעם החוב שעליו. - משא"כ שלמים הבא בנדבה.