נזר הקודש - בכורות קכד

אשלד"ע, וסברי התוס' בסוגיין דגם באיסור דרבנן היינו הא דאסרו חכמים לשחוט טרם שראהו חכם והורה להיתר. ח והנה הנמוקי יוסף בפר"ד דסנהדרין כתב דהא דנשא ונתן בדי לאו דוקא שהדין בעצמו נשא ונתן ביד. - אלא כל היכא שנגמר הדין על פיו, יעוי"ש. - ולכאורה קשה לפי"ז מאי פריך הכא אלא זיכה את החייב וכו' ומשני אמר רבינא כגון שהי' לו משכון ונטלו הימנו. - וקשה למה בעינן כולי האי כיון דלדעת הר"ן סגי בהוראה שיצא מפיו של הדיין. - ונראה דכוונת הר"ן בזה דלא בעינן שיעשה הוא בעצמו איזה מעשה. רק סגי אם נעשה המעשה בשליחותו של הדיין. ושלוחו של אדם כמותו. וזה מתאים לסברת התוס' בשם הר"י דבאומר לעבדיו סגי ולהכי כשנשחט הבכור על פיו ע"י שלוחו סגי להיות חייב ודינו כאילו נשא ונתן ביד, אבל התוס' בסוגיא הכא לא סברי כשיטת הנמוק"י. - ט והנה מדחזינן דלא חייש הנמוק"י להא דאשלד"ע ע"כ מוכח דהכא לא שייך זה יען כי השליח העושה על פי הדיין הרי הוא הולך לדבר מצוה לקיים מה שנאמר עפ"י התורה אשר יורך. - וממילא לא קשה מה שהקשה הריט"א הכא על התוס' חיצוניות בשם הר"י דהוי אשלד"ע. - משום דהכא שנשחט על פיו והשוחט עושה לטובת הכהן להכי אין זה בגדר אשלד"ע. - ולהכי כיון שנעשה מעשה ע"כ על פי הדיין ההורה ונשחט על פיו הרי"ז ממש נשא ונתן ביד. - ולהכי לא הקשה הש"ס מהרישא. - אמנם התוס' הכא בסוגיא לא סברי כשיטת הנמוק"י ולהכי הקשו מדוע לא מדייק הש"ס מהרישא. י והנה הרא"ש כתב וז"ל והא דתנן מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי"ז יקבר, וישלם מביתו. - התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא לייתי למישרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה, לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומין עכ"ל יעוי"ש, ונראה שכוונתו ליישב קושיות התוס' מדוע לא מדייק הש"ס בזה. - ויש להעיר על הרא"ש דפוסק בסנהדרין פר"ד סימן ד' דאנו דנין דינא דגרמי, עי' במעדני יו"ט. - אבל נראה דבא ליישב הסוגיא וליישב קושיות התוס', והתוסיו"ט מביא דברי הרא"ש וכוונתו ליישב קושיות התוס'. יא ונראה להביא ראיה לשיטת התוס' חיצוניות בשם ר"י. - מהא דאיתא לקמן במשנה מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים וכו' אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו ר' עקיבא מומחה אתה לבי"ד וכל המומחה לבי"ד פטור מלשלם. - והנה זה ודאי דר' טרפון בעצמו לא האכילה לכלבים, וע"כ דעל פיו האכילוה לכלבים. ומדלא דייק הש"ס מזה דאזלא אליבא דר"מ דדאין דינא דגרמי, וע"כ משום דכיון דנעשה עפ"י הוראה דאז גם הנעשה על ידי שלוחים נחשב כאילו הוא עצמו עשה, והרי זה נשא ונתן ביד המעשה שנעשה, וכמו שכתבנו. - ולכאורה מזה ראיה גם להנמוק"י. - אבל יש לחלק בין הוראה דאיסור והיתר להוראה דדיני ממונות, וההבדל מבואר. יב אבל לפי"ז קשה הא דאיתא בסנהדרין ל"ג דפריך שם אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כגון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת ופירש"י דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שהשליכה לכלבים יעוי"ש, והתוס' כתבו בלא נטל ונתן ביד איירי דאי בהאכילה ר' טרפון לכלבים א"כ טובא עביד יעוי"ש. - וקשה לפי מה שכתבנו דכל מה שנעשה על פיו הרי זה כשלוחו ממש, והרי זה כאילו הוא עצמו השליך לכלבים. - יג אמנם נראה דשאני התם בהא דהשליכה לכלבים שאין זה שייך לההוראה. - דהרי עיקר הוראה שהורה שהיא טרפה. - אבל השלכה לכלבים אין זה שייך לההוראה. - להכי אין זה נקרא נשא ונתן ביד. - ואפשר שזהו כוונת התוס' שכתבו דבלא נטל נותן ביד איירי. - והיינו כיון שאין זה שייך לההוראה. - משא"כ באופן שההיזק נעשה עפ"י ההוראה ממש. - כמו הבא שהתיר לשחוט את הבכור דהשחיטה בעצמותה היא ההוראה. הרי"ז כאילו הוא עצמו שוחט. - אעפ"י שנשחט על ידי אחר כיון שנעשה על פיו או על ידי שלוחו. יד ויובן בזה דברי התוס' שם בסנהדרין ד"ה שעירבן עם פירותיו הקשה רבינו אפרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפר' הניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור וכו' אלא לר' יוחנן וכו' הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא וכו' אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה"ב קשה ויש לומר דמכל מקום חשוב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שהבעה"ב יערב עכ"ל, יעוי"ש. - ולכאורה מדוע יתחייב מטעם שהיה לו לידע הלא עכ"פ אין זה שייכות לנשא ונתן ביד. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר. משום דההוראה גם על זה נאמרה שמותר לערב. - והרי זה כאילו אמר בהדיא שיערב, והבעה"ב הוי בזה כאילו עשה שליחותו, והרי"ז כאילו נשא ונתן ביד. - וזהו לפי הס"ד. - ובמסקנא מוקי הש"ס שהוא עצמו ערבן. - אבל כל זה דוקא התם דלא נאמרה ההוראה להדיא בלערב את הפירות האלו בפירות טהורים. - משא"כ בהא דהורה לשחוט את הבכור שההוראה נאמרה בייחוד לזה, וכמו שנתבאר. טו ובזה יש ליישב מה שראיתי מקשה בשם הגאון ישועות יעקב אמאי לא תירצו התוס' כגון שהיו לפנינו שתי קדרות אחת טהורה ואחת טמאה וטיהר החכם את הטמאה, וא"כ שניהם טהורים, ואח"כ נפל טומאה לאחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפל, ואם לא טיהר החכם את הטמאה דאז היתה אחת טמאה ואחת טהורה, וכשנפל טומאה לאחת מהן אז הדין דאמרינן תולין הקלקלה במקולקל ואמרינן דלתוך הטמאה נפל. - אבל עכשיו דטיהר החכם את הטמאה הדין דשתיהן טמאות משום מה חזית כדאיתא ביו"ד סימן קי"א עכ"ד. - אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דזה לא נכלל בהוראתו. - דבשלמא לערב בעה"ב עם פירות טהורין שפיר יש מקום לומר שזה נכלל בהוראתו שכיון שטיהר את הפירות ממילא מובן שזהו ג"כ בכלל ההוראה של טהרה, דהטהרה הולד לטהרה. - משא"כ בזה שנוגע לענין תולין הקלקלה