נזר הקודש - בכורות קכג

איכא לאכול דוקא בתוך שנתו בכדי לקיים המצוה דזמנו, וכמוש"נ. א ע"ב איבעיא להו מפני המשתנין וכולהו משתני או"ד איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפק"מ לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהו, ופירש"י ואסור לדברי הכל יעוי"ש. וקשה אמאי לא סמכינן אסהדי, והלא אפילו אי כולהו משתני היינו דאף אם לא היה מום מובהק משתני לאחר שחיטה. - אבל ע"כ אפשר שנעשה מום גמור מחיים. - וא"כ אם יאמרו עדים השנים שראו אותו מחיים שהיה בו מום גמור כמו שנראה עתה לאחר שחיטה מדוע לא יהיו נאמנים, והרי זה דבר ברור דאפשר להיות מום גמור גם מחיים. - ואילו הראהו לחכם מקודם אפשר שהחכם היה מתירו. - וא"כ מדוע לא יהיו העדים נאמנים שכן היה מחיים. - וע"כ צריך לומר דאפילו אם כולהו משתני. - מ"מ מידי ספק לא יצא. - דאל"כ מה פריך הש"ס למאי נפק"מ הלא בפשיטות איכא נפק"מ רבתי בין ודאי לספק. - וע"כ צריך לומר דע"כ מידי ספק לא יצא אפילו אם אמרינן דכולהו משתני, וא"כ קשה מדוע לא נסמוך בעדים שאמרו שכן היה המום מחיים. ב ונראה דכיון דאמרו חכמים דאסור לשחוט טרם שראה החכם והתירו. - והיינו דכיון דהכהנים חשודים בזה ואסרו לשחוט בלא התרת החכם, להכי גם בדיעבד באופן זה אשר נפקע הוראת החכם. - וממילא נשאר בלא הוראה זה אסרו חכמים וממילא אם אמרינן דכולהו משתני לאחר שחיטה. - וא"כ שוב אין כאן הוראה דהחכם, כיון שלא יכול להורות היאך היה קודם שחיטה כיון דגם אם לא היה מום גמור קודם שחיטה נראה עתה להיות מום גמור. - וממילא אין לסמוך אעדים ג"כ. - וזהו מפני שחסר בזה הוראה דהחכם. - ויבוטל במום זה בדוקין שבעין הוראה דהחכם, להכי אין להאמין גם להעדים באופן שיבוטל תקנת חכמים. - משא"כ אם איכא דמשתני ואיכא דלא משתני. - א"כ לא יבוטל הוראת חכם היינו אם לא נשתנה. - ועדיין ניכר שאין זה מום גמור. - והחכם לא יתירנו. - וגם אם ניכר אחר שחיטה שהוא מום גמור. - ועל זה החכם לא יתירנו מספק שמא נשתנה אחר שחיטה. - נמצא דעכ"פ יש בזה הוראה דהחכם. - ומטעם זה אם עדים מעידים שראו את המום מתאים שהיה כמו עתה נאמנים. ג ומיושב ב בזה מה שהקשה בריט"א הלא תמיד איכא ספ"ס והוא דהלא תמיד איכא לספוקי שמא מום זה הוא מאותם דלא משתני, ואת"ל דהוי מאותם דמשתני אחר שחיטה, מ"מ יש לומר שמא נעשה מום זה מחיים דע"כ אין זה הכרח שלא היה מום זה מחיים. יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דע"כ חכמים הפקיעו לדון בזה גם ספ"ס כיון שלפי"ז יבוטל תקנת חכמים שאין להתיר בלא הוראה דהחכם. ד עוד נראה דכיון דע"כ אנו דנין שהיה הספק בשעת שחיטה אם היה מום גמור. - וכיון דבשעה זו היה הבכור בחזקת איסור אבר מן החי. - ותליא בדין אם מחזיקין מאיסור לאיסור. - ולסברא זו ע"כ הוחזק בשעת שחיטה לחזקה דאיסור לומר שלא היה מום גמור. - וממילא זה מכריע לומר דהמום דעתה נשתנה לאחר שחיטה. ולא מיבעי' אם אמרינן דהא דמחזיקין מאיסור לאיסור הוי חזקה מעליא, אלא אף גם אם אמרינן דלא הוי אלא ספק איסור, ומבואר אצלנו בארוכה בספרנו נזר הקודש למס' כריתות י"ח. אמנם הכא כיון שאיכא גם חזקה שנולדה בלא מום.- ואעפ"י שנעשה ריעותא בחזקה זו לאחר שנולדה הדוקין שבעין אבל כל זמן שלא נתברר שהוא מום גמור הרי"ז בחזקת תמות. - ולא מהני ספ"ס. והנה יש לעיין בדבר השוחט אם שוגג היה אם יש לחייבו חטאת או לכהפ"ח אש"ת. ה שם, וישלם מביתו לימא תנן סתמא כר' מאיר, ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל, וקשה הא ע"כ אתיא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי. - וכמו שכתבו התוס' לקמן דליכא לאוקמי בנשא ונתן ביד מדתנן ונשחט על פיו יעוי"ש. - וממילא ע"כ המשנה כר' מאיר וראיתי בריט"א שמביא מהתוס' חיצוניות שהקשו בזה ותירצו וז"ל ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שציוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטה דהוי כמו שחטה בידים עכ"ל, והריט"א הקשה הא אשלד"ע, יעוי"ש. - והנה לכאורה נראה לומר דכיון דבאמת מבורר שיש מום גמור אשר ראוי להיות נשחט עליו רק אסור מטעם תקנת חכמים מפני שנשחט טרם שראה חכם והורה היתר, נמצא דמן התורה מותר לשחטו, ורק איסור דרבנן איכא. - ובאיסור דרבנן אפשר דסבר הר"י בתוס' דליכא משום אשלד"ע. - וכבר הסתפק בזה המהרי"ט בתשובה ח"א סימן קט"ז והובא במל"מ פר"ב מרוצח אם אמרינן באיסור דרבנן אשלד"ע, ועי' בנוב"ק חאה"ע סימן ע"ה. - ומזה מוכח דסברי התוס' הכא דלא אמרינן באיסד"ר אשלד"ע. - ואעפ"י שלאחר שקנסו חכמים ואמרו יקבר, נמצא דעל ידי השחיטה עשה היזק להבעלים והוי מזק, וזה הוי איסור דאורייתא. - אמנם הוא לא כיוון להזיק וכמו"ש הרמב"ם בפר"ו מסנהדרין הלכה א' יועי"ש. - ואדרבה מחשבתו היתה לטובת הבעלים להתירו באכילה. - באופן הזה לא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. - וזה עדיף משוגג, ובזה הוי שלוחו של אדם כמותו. ו אמנם התוס' הכא בסוגיין ע"כ דלא סברי כהתוס' חיצוניות בשם ר"י. - והוא בהא דהקשו לקמן ד"ה לימא וכו' מדוע לא דייקו מרישא דמי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו וכו' וישלם מביתו. - והניחו בתימה יעוי"ש, ולא תירצו דמיירי שנשחט על ידי עבדיו ופועליו. - וע"כ דסברי דגם באיסור דרבנן שייך אשלד"ע. ז ואין לומר דלא שייך אשלד"ע באופן שעושה השליח עפ"י הוראה מאחר. - דזה ליתא דהרי מצינו גם בהוראה שיצא מבי"ד ומכל מקום שייך אשלד"ע והוא בהא דאיתא ב"ק ל"ב מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי"ז גולה על ידו וכו' אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופי' יעוי"ש, מבואר דגם בשליח שעושה עפ"י הוראה מבית דין, ומ"מ אמרינן אשלד"ע והשליח גולה ולא הדיין. - עי' בקצה"ח סימן שמ"ח שלמד מזה דגם בשוגג שייך אשלד"ע, ויש לדון בזה. - אבל עכ"פ שייך בזה