נזר הקודש - בכורות קכ

זה דלמשחה גם במנחה. - אעפ"י שאינו בשר. וא"כ סבר הרמב"ם דגם בתרומה כן הדין. - אבל ע"כ זה דוקא בתרומה טהורה דישנה באכילה, משא"כ תרומה טמאה שניתנה להסקה ליתא בזה למשחה לגדולה דמה שייך לגדולה בהסקה. - עוד נראה דסבר הרמב"ם דכל עיקר דלמשחה ולגדולה שייך רק בכהן תלמיד חכם שהוא בעצמו בבחינה של גדולה כדכתיב בקרא ממלכת כהנים. - ולהם אמרה תורה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, משא"כ בכהן ע"ה דבהו לא אמרה תורה כל עיקר דין זה. - ומזה הטעם אמרה תורה שהמתנות כהונה צריך ליתן לכהן ת"ח. ז ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דבתחילה כתב ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר וכו' אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, והכוונה שמטעם זה שאסור לאכול תרומה טמאה להכי אין למסור תרומה טהורה לע"ה בכדי שלא יטמאנה, ויפקיע ממצוה דאכילה. - וזה נכלל בכלל זה הא דהזהירה תורה על השמירה דתרומה שלא לגרום להתרומה טומאה המפקיע מידי מצות אכילה. - ובזה מסיים וכל עמי הארץ בחזקת טומאה. - וכתב אח"כ לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. - היינו דתרומה טמאה דליתא בזה דין אכילה אלא דין הסקה, וליתא בזה דין דלמשחה לגדולה. - בזה כל הכהנים שווים. ויש לכהן עם הארץ זכות כהונה להסיק בהם תחת תבשילו. - וזה ודאי דאין הכהן ע"ה חשוד לאכול תרומה טמאה בשעה ש שמוסרין לו תרומה בחזקת תרומה טמאה. - וינהוג בה בדין שרפה. - ובזה מיושב מה שהקשה מרן דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה ומסיים בצ"ע. - ולדעתינו נראה כי זה אין לנו לחוש כי לא מצינו שע"ה חשוד לאכול איסור ודאי המוחזק לאיסור. - רק אנו מוזהרים שלא למסור תרומה טהורה לע"ה מפני שאינו נזהר מלטמאותה. - אבל אינו חשוד לאכול תרומה טמאה כמו שאינו חשוד לאכול שארי איסורי תורה. - וזהו שכתב הרמב"ם וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. - והיינו דכיון דליכא בתרומה טמאה האזהרה דשמירה כיון שטמאה היא. - ולא שייך בזה הדין דלמשחה ג"כ להכי לא נגרע הע"ה מזכות זה דמתנות כהונה בהא דתרומה טמאה, וכמוש"נ. ה והנה הרדב"ז הכא בביאורו על הרמב"ם כתוב ועיין בתשובה ח"ב בלשונות סימן רצ"ד.- והנה ראיתי שם בסימן רצ"ג כתב דשיטת הרמב"ם דטוב יותר ליתן תרומה טמאה לע"ה דמוטב שיאכל אותה ע"ה משריפתה אע"ג דמותר לכהן להסיקה תחת תבשילו, מוטב שיאכלנה עם הארץ דהא דאמרינן אין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ד' ה"מ כשהכהן המחזיק יכול ליהנות בה דרך כבוד, אבל תרומה טמאה מוטב שיאכלנה כהן ע"ה וכו' יעוי"ש. - והנה מה שכתב דלא שייך למשחה לגדולה בתרומה טמאה זה נכון וכמו שכתבנו לעיל. - אבל מה שכתב דמוטב שיאכל ע"ה תרומה טמאה משריפתה, זהו דבר מבהיל למסור לע"ה שיאכל איסור דאורייתא תרומה טמאה שהוא באיסור עשה. - וראיתי גם בריט"א בד"ה והנה כל זה שהקשה דאם סבירא ליה להר"ם דאין נותנין לחבר אך מפני שהכהן ע"ה יאכלנה לתרומה טמאה ויקיים מצוה דאכילה מוטב שיתן לכהן ע"ה לקיים מצות אכילה. - הא הוי מצוה הבאה בעבירה יעוי"ש, ודבריו תמוהים דיותר טוב היה לו להקשות דכיון דתרומה טמאה המצוה בשריפה, א"כ ליכא כלל מצוה באכליה, ואדרבה על ידי האכילה מבטל המצוה דשריפה. ט ע"ב. נ"ב, וכי הזאה יש לנו, פירש"י בזמן הזה. - תימה דהלא ע"כ מוכח מהרבה מקומות שהיה להם הזאה מאפר פרה גם לאחר החורבן כמו שמוכיח בספר התרומה בהלכות ארץ ישראל, והמל"מ בפר"ג מה' אבל מביא ראיה מהא דנדה ו' מהא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילה ופירש"י חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמן למנחות שמא יבנה ביה"מ בימיהם יעוי"ש. - והנה כבר הקדימו בזה בספר התרומה, ושם מביא עוד ראיות נכונות יעוי"ש. וא"כ מאי פריך וכי הזאה יש לנו. - וע"כ צריך לומר דהכוונה דבחוץ לארץ לא הי' להם אפר פרה. - ואפשר שזהו כוונת השיט"מ שמוחק מרש"י בזמן הזה. וכן משמע מדברי התוס' שפירשו ולא הי' נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וכו' מזה מבואר דהי' להם אפר פרה גם לאחר החורבן, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ס'. י תוס' ברה"ע לא החמירו להפריש שתי תרומות יעוי"ש, הנה בירושלמי פריך בזה. - ועי' בספר התרומה שמביא להירושלמי. - ולעיל כתבנו ביישוב כוונת התוס'. שם, ולית הלכתא כוותי', פירשו התוס' בהא דמצריך טבילה, אלא אפילו טבילה לא בעי. - וכן פירש בספר התרומה. א שם בכור נאכל שנה בשנה וכו' למימרא דלשנה דידיה, מנה"מ דאמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא לפני ד' וגו' שנה בשנה וכו' וקדשים גופייהו מנלן אמר ראב"י אמר קרא כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם יעוי"ש. - וכן גבי פסח איתא במכילתא פ' בא אות כ"ה בן שנה אין לי אלא בן שנה כל שנתו מנין היה ר' ישמעאל אומר ק"ו ומה אם עולה חמורה כשרה לבוא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל אינו דין שיוכשר כל שנתו כבן שנתו. - רבי יוה"ג אומר ומה איל שתחילתו פסול סופו כשר, שה שתחילתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר, ע"כ. - והנה ע"כ הפירוש אין לי אלא בן שנה היינו כשנה בכל מקום שהוא למנין עולם כל שנתו מנין היינו כל שנתו מעל"ע דהיינו שנתו שלו. - ועל זה דן ר' ישמעאל ק"ו מעולה, וריוה"ג דן מאיל. - וכנראה שכן כוונת הגאון מלבי"ם בפירושא דהמכילתא. - וריוה"ג דן מהא דעולה בק"ו. - וזהו הלימוד דראב"י הכא בסוגיא דיליף מכבש בן שנתו האמור בעולה. - והנה התוס' בערכין י"ח הקשו דלמ"ל קרא דשנתו שלו דהלא בלא"ה מוכרחין לומר שנתו שלו, דאל"כ לא משכחת תמידין לר"ה יעוי"ש. ב ונראה לפי דרשת המכילתא דר' ישמעאל יליף פסח מק"ו דעולה. - א"כ שפיר בעינן קרא