נזר הקודש - בכורות קיט

א שם, ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא ושדיא דתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול. ויש לעיין אם אכיל לה כהן גדול גם בטומאה. - והתוס' כתבו והשנייה אוכל כהן גדול אפילו זב יעוי"ש. וברמב"ם פר"ה מבכורים ה"ח כתב ושל אכילה אחד ממ"ח ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים עכ"ל, ומשמע אפילו קודם טבילה. - והנה הראב"ד בהשגה כתב א"א נ"א אסורה לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים עכ"ל. - והנה לגירסא זו קשה מה שייך לומר ואין צריך לומר לשאר טמאים הלא אין זה ק"ו אדרבה זבין וזבות שהם טומאה חמורה אסורים. משא"כ שאר טמאים שאין טומאה יוצא מגופיהן אפשר שמותר ואפשר לדחוק דהכוונה זבין וזבות לאחר שטבלו. - ואין צריך לומר לשאר טמאים דלא טבלו. - והנה מרן בכס"מ מפרש דברי הרמב"ם הא דכתב ומותרת לזבים ולזבות מיירי לאחר טבילה יעוי"ש. - ותמוה דהלא זהו בחלה ראשונה. אבל חלה שנייה משמע שמותר לטמאים אפילו לאלו שהטומאה יוצא מגופם כיון שכל עיקרה של חלה זו רק שלא תשתכח תורת חלה. - ומותרת לזבים ולזבות, גם כשהם עדיין בטומאתן, ובזה שייך הא דמסיים ואין צריך לומר לשארי טמאים הכוונה שהטומאה במגע או באהל. - אבל אם נפרש דהכוונה זבים וזבות לאחר טבילה. - וא"כ כיון שנטהרו מטומאתן א"כ אין זה ק"ו לשאר טמאים שעדיין הם בטומאתן, דזה ודאי אין לפרש שאר טמאים שהם טומאת מגע וגם טבלו. - כיון שלהם לא נאסר מעולם גם בשהם בטומאתן. - וע"כ צריך לומר דהפירוש בהרמב"ם זבים וזבות כשהם עדיין בטומאתן וזהו קודם טבילה. וכן משמע בפיה"מ שם. - ומכל זה מוכח דהחלה השניי' מותר לכל כהן גם בטומאה היוצא מגופו, וגם קודם טבילה. ב והנה שם בתוס' ד"ה פסק חקרו מדוע לא חשו בתרומה שלא תשתכח תורת תרומה יעוי"ש, הנה שאלה זו איתא בירושלמי שם בפר"ד דחלה ה"ד, ר' אבון בר חייא בעי כמה דאת אמר שתי חלות בסוריא ודכוותי' שתי תרומות בסוריא. - אמר ר' חגי חלה אין אחריה כלום, תרומה יש אחריה כלום, אם אומר אם כן נמצאת אותה תרומה שהוא מפריש טבולה למעשרות יעוי"ש. וא"כ דברי התוס' תמוה שלא הביאו הירושלמי שמפרש טעם נכון ההבדל שבין חלה לתרומה. - ואפשר שכוונת התוס' דלאחר שתקנו שתי חלות, ולא תקנו שתי תרומות, זה עצמו מביא שתשתכח תורת תרומה שהיא לכהן. - וזהו דהכל רואין שנותנין חלה לכהן, ואין נותנין תרומה לכהן.- וממילא לא יספיק טעם הירושלמי. - משום דתקשה דלפי"ז שהתקנה זו עצמה סיבה שתשתכח תורת תרומה. - להכי לא הי' לרבנן לתקן תקנה לחלה שזהו סיבה לשכחת תורת תרומה. - על זה כתבו התוס' לחלק בין חלה לתרומה. - וזהו דכיון דתרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות. - להכי לא הוי החלה סיבה אשר בשביל זה תשתכח תורת תרומה. - והנה ראיתי בחק נתן שכתב שנעלם מהתוס' הירושלמי הנזכר יעוי"ש. - ולדעתי נראה דלא נעלם מהתוס' הירושלמי שם במקומו. - אבל ע"כ כוונת התוס' כמו שכתבנו. ג תוס' ד"ה וכי הזאה יש לנו וכו' וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו נותנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיבה וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה, ומ"מ אם יש חבר וע"ה לא יתן לע"ה וכו' יעוי"ש, ויש לעיין היאך הדין בתרומה טמאה בתרומה דאורייתא. - ולכאורה לא עדיף תרומה טמאה משאר מתנות כהונה שאין בהם חשש טומאה. - והכא לאחר שנטמאת התרומה שוב אין בזה עוד חשש שע"ה יטמאנה. - כיון שטמאה היא. - ומ"מ לא עדיף משארי מתנות כהונה ונותנה רק לת"ח. - ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם כאשר יבואר. ד כתב הרמב"ם בפר"ו מתרומות ה"ב וז"ל תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד, ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהן אינה ניתנית אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל ע"ה בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה עכ"ל. - ותמוה דהלא כיון דגם תרומה טמאה בכלל מתנות כהונה כמו שכתב הרמב"ם בתרומות פר"ב הי"ד וז"ל התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה הטהורה נאכלת לכהנים, והטמאה יהנו בשריפתה, יעוי"ש. וכיון שכן שגם התרומה הטמאה בכלל מתנות כהונה, וא"כ כמו שכל מתנות כהונה הדין שיתן לכהן חבר הנה כן צריך להיות גם בתרומה טמאה. - ונראה שזהו כוונתו של הראב"ד בהשגה שכתב א"א זה אינו מחוור יעוי"ש. ועי' ברדב"ז שם שדחק בזה ביישוב הרמב"ם. ה ולדעתי עוד קשה בזה שכתב הרמב"ם לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. מה זה לפיכך הלא אדרבה כיון שכתב מקודם שצריך ליתן לכהן תלמיד חכם מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וא"כ לפי"ז נכון הדבר שלא ליתן לכהן ע"ה. ומסיים דלפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה, ומשמע דיכול ליתן גם לכהן ע"ה וזה הוי סתירה לדבריו הקודמים. - וכתב גם לפיכך דמשמע דזה בזה תליא, ותמוה טובא. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ו ונראה דסבר הרמב"ם דבעינן למשחה לגדולה בכל מתנות כהונה כדמשמע בסוגיא דידן. דחיישי רבנן טובא דלמא אתי למינהג בהו מנהג דחולין. - וסבר הרמב"ם דגם בתרומה בעינן למשחה לגדולה, וזהו דלא כמו שכתבו התוס' הכא בד"ה ואתי דכיון דלא מצינו שיצריך בתרומה למשחה לגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר יעוי"ש, והרמב"ם סבר דגם באכילה דתרומה בעינן למשחה לגדולה. - והרי מצינו דגם גבי אכילת השירים דהמנחה בעינן למשחה לגדולה כדאיתא בסוטה ט"ו דאיתא שם ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש, מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים יעוי"ש, וא"כ מצינו דיש דין