נזר הקודש - בכורות יב

רש"י דקטן דינו כבהמה, ויש לאסור מכירה דסוס מטעם דהרוכב נוטל גם תינוק עמו, וכמוש"נ. יג והנה בעיקר הדבר בהא דחי נושא את עצמו דפטור הנושא. - אשר לכאורה תמוה מדוע לא יתחייב וכמו"ש התוס', ומה שכתבו משום דלא היתה מלאכה זו במשכן ג"כ תמוה כמו שתמה הפנ"י דמה בכך שלא הי' במשכן הלא גוף ההוצאה היתה במשכן וכמה מלאכות מצינו כן, וכמו שכתבנו לעיל מזה, ונראה דאפשר לומר דלא הוי מלאכה זו מלאכה חשובה להתחייב עליה משום הוצאה, והוא מטעם דאין דרכן של בני אדם לשאת בעלי חיים כיון שהוא מהלך בעצמו, וא"כ הוי הוצאה זו מלאכה גרועה ואין להתחייב עליה והוי כמו שמוציא שלא כדרך המוציאן. - וזהו הביאור שאמרו חי נושא את עצמו. - וא"כ אין זה דרך ההוצאה להיות נושא בעלי חיים. - אמנם אם היתה מלאכה זו במשכן הרי זה נעשית למלאכה מטעם זה עצמו. - וכמו שאמרו בשבת צ"ג המוציא הוצאה למעלה מעשרה חייב שכן מצינו במשא בני קהת במשכן. נמצא מבואר דהמלאכה שהיתה במשכן הרי זו מלאכה חשובה, אעפ"י שאין זה דרכן של בני אדם. - וזהו כוונת התוס' שכתבו דלא היתה מלאכה זו במשכן מטעם דתחשים ואילים לא היו נושאים רק הלכו ברגליהם- וא"כ כיון שלא היתה מלאכה זו במשכן ולא הוי מלאכה חשובה גם מצד עצמה, להכי אין להתחייב עליה. - והנה כעין זה מפרש הפנ"י בשבת ע"ה בביאור הירושלמי דליתא משום צידה בחלזון. - ובזה מובן היטב הא דיש חיוב משום הוצאה בכפות וגם בחולה. כדאיתא ביומא ס"ד דמודה ר' נתן בחולה דככפות דמיא, וקטן להרבה מן הראשונים, וזהו כי זהו דרך הוצאה גם לשאת אותם, וכמוש"נ. תוס' ד"ה והמשתתף וכו' ואין לפרש משום דגלי קרא וכו'. - הנה לפי"ז לא יתורץ קושיא ראשונה. ועי' בחק נתן, ובמים קדושים, ובקרבן אשם. שם, ד"ה מייתי לה לקדושה, פ"ה שתהא שובתת בשבת, ולשון קדושה לא משמע כן. - ומפרשי דמייתי לקדושה באופן שתהי' העובר נקבה ומייתי לקדושה לולד שלה יעוי"ש. - והנה לכאורה מדקאמר הש"ס מייתי לה ולא קאמר ליה משמע דאנקבה קאי דאי אעובר צריך לומר לשון זכר. - אבל נראה דכוונת רש"י דהלוקח עובר חמורו של עכו"ם דינו כמו שותף בבהמה מטעם עובר יר"א ואסור לעבוד בשבת, וזהו שקאמר הש"ס מייתי לה לקדושה דהיינו האם, וזהו מטעם שותפות, ועי' בשו"ע סימן דמ"ז ס"ה. א עי''ב. אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך. - חזינן דמפרש אבוה דשמואל דכוונת התורה לא ישמע על פיך היינו דאפילו גרמא אסור. - היינו דיש אזהרה לבר ישראל שלא יגרום לב"נ שיזכיר שם ע"ז. - ואם עבר על האיסור דגרמא, והיינו שעשה שותפות עם עכו"ם ובא לידי חיוב שבועה, פשיטא שאסור להשביעו, והיינו דאם כוונת התורה לאסור גרמא פשיטא שעצם הדבר אסור. - וזהו כוונת הרבינו שמואל הובא בתוס' שאסר קבלת השבועה מקל וחומר, היינו דאם אסרה תורה גורם, א"כ פשיטא שעצם הדבר אסור. ב ומטעם זה לא קשה מה שיש להקשות דאם אסור לקבל השבועה, א"כ ממילא מותר לעשות שותפות. - דזה ליתא דכיון דסבר אבוה דשמואל דכוונת התורה לאסור גרמא. - א"כ אף אם לא יקבל השבועה, ג"כ עבר על איסור דלא ישמע שפירושו איסור גורם לזה, כיון שגם הגרמא הוי איסור בפני עצמו. ג והנה ר"ת חולק על רבינו שמואל וסובר דלאחר שנשתתף עמו מותר לקבל הימנו שבועה קודם שיפסיד. - והנה הרא"ש בפר"ז דסנהדרין הביא ראיה לר"ת מהא דלישנא דאבוה דשמואל. דאם איתא דאסור הוי לי' למימר ישראל שהי' לו שותפות עם העכו"ם ונתחייב לו שבועה שלא ישביעהו משום שנאמר לא ישמע, אבל השתא משמע שאסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז, אבל אם נשתתף מותר לקבל הימנו שבועה וכו' יעוי"ש. והנה לפי מה שפירשנו דסבר אבוה דשמואל דאסרה תורה גרמא דהכוונה לא ישמע על פיך היינו גרמא, והוי גרמא עצם איסור ממש. וא"כ אין להוכיח מדלא קאמר אבוה דשמואל לאסור שבועה דמזה מוכח דבדיעבד מותר לקבל הימנו שבועה דהלא אם אמר אבוה דשמואל כן לא שמענו איסור גרמא, וע"כ דזהו כוונת רבנו שמואל דסבר דאסור לקבל הימנו שבועה מקל וחומר כמו שכתבנו לעיל. ד אמנם נראה אם מתנה בתחילת השותפות שימחול השבועה. - וא"כ ליכא בזה גרמא דלא ישמע על פיך דזה מותר לכו"ע. - ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם כאבוה דשמואל בפר"ה מהלכות שותפין ה"י. - אעפ"י שהרבה חולקין על אבוה דשמואל כמו שכתבו התוס' ד"ה אסור מהא דע"ז כ"ב וחולין קל"ג דמבואר דעושין שותפות עם עכו"ם. ונראה דאפשר לומר דכל הני מיירי שהתנו מתחילה שלא יביא הישראל לחייב הנכרי שבועה ובאופן זה מותר. - וגם כל הני ראיות שהביאו התוס' הכא וגם הרא"ש שם בסנהדרין דלא היו נזהרין מלעשות שותפות עם עכו"ם, ומזה הביא ר"ת ראיה לדינו דיכול לקבל שבועה. - הנה לפי מה שכתבנו שפיר יש לפרש דכל הני מיירי שהיו מוחלין מקודם השבועה. - ומטעם זה קם דינו של אבוה דשמואל בתקפו. ולזה פסק הרמב"ם כן. וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם דדוקא אם לא התנו בתחילה בדבר מחילת השבועה אסור להשתתף. - וזהו שכתב וז"ל אסור להשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו חבירו שבועה וישביעו ביראתו עכ"ל הרי דמדייק הרמב"ם וישביעו ביראתו. והכוונה שע"מ כן נכנס לשותפות, אבל אם נכנס לשותפות לבלי להשביעו מותר. ה והנה משמע שזהו מעיקר הדין ולא ממדת חסידות, ובזה תמהני על הסמ"ע בחו"מ שכתב שהוא רק מדת חסידות. - ואפשר שדעתו לשיטת הר"ת שמותר לקבל הימנו שבועה, ממילא מפרש דינא