נזר הקודש - בכורות יא

דאסור, והוא מטעם דעומד להתרפאות. - וא"כ פשיטא דלרבנן ודאי אסור למכור. - והנה הרמב"ם השמיט הא דעובר, וע"כ משום דפסק דשבורה אסור למכור אף שבורה כזו שאינה ברפואה, וא"כ כש"כ עובר שעומד להתרפאות מאיליו. עוד אפ"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר דעובר הוי דשבל"ע. א"כ פשיטא שכיון שישנו במכירה ואסור. - והש"ס דבעי לענין עובר ע"כ אזלא לשיטה זו דעובר ג"כ הוי דבר שלא בא לעולם. וזהו עפ"י סוגיא דקדושין ס"ב. - משא"כ הרמב"ם לשיטתו שסובר דעובר נקרא בא לעולם גם לענין קדושין, א"כ פשיטא שליתא במכירה. ד בפירש''י ד"ה רבי יהודה מתיר בשבורה וכו' ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושין בו מלאכה שיהא בו חיוב חטאת דסתם סוס לרכיבה עומד, והרוכב בשבת אינו אלא משום שבות שהרי נושא את עצמו עכ"ל, והנה מבואר שפירש"י מפני שעומד לרכיבה דאדם, וזה תמוה דע"כ באופן זה גם רבנן מתירין דלכו"ע באדם שאין איסור מלאכה כמבואר בשבת צ"ה ופליגי במיוחד לעופות כמבואר שם, והתוס' בע"ז י"ד הקשו מזה על פירש"י יעוי"ש. - והנה התוס' בשבת שם פירשו דבן בתירא מתיר בסוס, היינו בכל הסוסים, ורבנן אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים. - וזה מבואר בהסוגיא שם. וא"כ דברי רש"י תמוה טובא. ה איברא ברא דמסוגיא דשבת קמ"א משמע כפירש"י דאיתא שם גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה יעוי"ש. מבואר דגם באדם פליגי. - והתוס' שם בשבת הקשו בזה ותירצו דאדם קטן כבהמה דמי יעוי"ש. - אבל אפשר דרש"י סבר דסוגיות חלוקות הן. - וסמיך אסוגיא דפר' נוטל. - אבל יש לעיין מדוע סמיך רש"י אסוגיא דפר' נוטל, ולא סמיך אסוגיא דפר' המצניע. ו והנה בעיקר הא דחי נושא את עצמו הקשו התוס' תימה לר"י למה פטור דאי משום שהחי מקיל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב וכו' ואומר ר"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכין ברגליהם וכו' יעוי"ש. ולכאורה יש לעיין דמה בכך שלא היו נושאים דבר חי במשכן, הלא מ"מ כיון דהוצאה היה במשכן מה נפק"מ אם הי' דבר חי או לא, - ובפנ"י הקשה בזה, יעוי"ש. ז והנה באופן זה מצינו דפליגי היש"ש והמג"א בדבר צידת דגים, דהנה שיטת היש"ש הובא במג"א סימן תצ"ז דבדגים אינו חייב משום צידה מטעם דלא הוי במשכן, אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו כדאיתא בירושלמי פר"ז דשבת, והמג"א השיג עליו וכתב דיש בדגים משום צידה כמבואר שם. - והנה בספר קובץ בפר"ב משבת כתב דזה תליא בפלוגתא במלאכה שאינה צריכה לגופה אם חייב או לא. - והיינו כמו"ש התוס' בשבת צ"ד ד"ה ר"ש דלהכי פטור מלשאצ"ל מטעם דבעינן דומיא דמשכן. - ומ"ד מלאכה שאצ"ל חייב סבר דלא בעינן דומיא למשכן. - ושיטת היש"ש דסבר דליתא בדגים משום צידה, היינו אם מלאכה שאצ"ל פטור, וזהו משום דבעינן דומיא למשכן ממש. ומאן דסובר דיש בדגים משום צידה סבר מלאכה שאצ"ל חייב, עכת"ד. ח ומטעם זה יש לומר ג"כ במלאכת נושא בעלי חיים דאם אמרינן מלאכה שאצ"ל חייב יש גם בנושא בעלי חיים משום הוצאה. - והוא מטעם דלא בעינן דומיא דמשכן ממש. - וכיון שהיתה הוצאה במשכן, אין שום נפק"מ בין נושא בע"ח או שום דבר. - אבל למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מטעם דבעינן דומיא דמשכן להכי גם בנושא בעלי חי פטור. ט ובזה אתי שפיר דהתם בפר' נוטל בדינא דרבא שם שמבואר דסבר רבא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור, ולהכי קאמר שם תינוק מת וכיס תלו, לו בצווארו פטור וקאמר הש"ס משום דסבר כר"ש כמבואר שם, וא"כ בעינן דומיא דמשכן ממש, להכי שפיר קאמר הש"ס דרבא סבר כר' נתן דחי נושא את עצמו מטעם דלא הוי דומיא דמשכן וזה הוי אפילו בקטן, - אמנם למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב לא סבר כלל להאי דינא דחי נושא את עצמו. - וממילא סוגיא דפרק המצניע דכו"ע סברי דבאדם אמרינן חי נושא את עצמו, היינו דוקא למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור. - י ובזה אתי שפיר דברי רש"י שפירש לבן בתירא שמתיר בסוס, וזהו שסבר שהחי נושא את עצמו. - וזהו ע"כ דלא כר' יהודה דסבר מלאכה שאצ"ל חייב ולא סבר כלל להאי דינא. וכיון דתנא שר' יהודה מתיר בשבורה ובן בתירא מתיר בסוס. פירש"י שזהו מפני שסבר שהחי נושא את עצמו, - והיינו דהוא סבר כן ולא ר' יהודה. יא אמנם כל זה לא יתכן לשיטת הרמב"ם דסבר מלאכה שאצ"ל חייב ומ"מ סובר הדין דהחי נושא את עצמו. - וגם קשה להעמיס הא דחי נושא את עצמו דתליא במשאצ"ל. יב והנה אפשר לומר דכוונת רש"י משום דשכיחא דהרוכבים על הסוס נוטלים עמהם גם ילד קטן. - ובזה סברי רבנן דלא אמרינן חי נושא את עצמו, וכמו שכתבו התוס' דזה רק לר' נתן אמרינן דנושא את עצמו. - וזהו שיטת בן בתירא דמתיר בסוס אעפ"י שלפעמים נוטלים גם ילד קטן, וע"כ דהקטן אינו נעשה טפל להגדול, ואין להתיר רק משום דחי נושא את עצמו. - וממילא רבנן לא סברי להאי היתרא. - אבל התוס' סברי כשיטת התוס' בפר' ראד"מ בריש פרקין שם דגם בתינוק אמרינן דחי נושא את עצמו לכו"ע מטעם דדינו כאדם, ולזה הקשו לפירש"י, אבל שיטת רש"י כהתוס' דשבת צ"ד. - איברא דדברי התוס' סותרין זה את זה, ובתשובת רע"א סימן כ"ח מביא שכן הקשה באליהו רבה, יעוי"ש. - והנה הרשב"א והר"ן סברי דקטן דינו כבהמה, וממילא רק לר' נתן אמרינן דחי נושא את עצמו. - וזהו שיטת רש"י הכא לפרש משום דשכיחא דנוטלין גם קטן לרכיבה, וב"ב מתיר מטעם דסבר כר' נתן. - ובחידושי מאירי לשבת מביא דיש אומרים שקטן דינו כבהמה, וזהו מכח הסוגיא דפר' נוטל. - ולדעת רבנן חייב אף על התינוק. - והרבה מן הראשונים סברי דמודים חכמים אף בתינוק יעוי"ש. ואפשר לומר דבזה פליגי רש"י ותוס'. - ושיטת