נזר הקודש - בכורות קיח

טעם דלא ליתי לזילזולי בה. - ולאביי הטעם ביו"ט שני דבעי ברכה הוא רק מטעם דלא ליתי לזלזולי בה. יד והנה יש להבין דהנה משמע מסוגיא זו דאביי לא סבר רוב עמ"ה מעשרין הן. - ולכאורה תמוה טובא דהלא ע"כ כן הדבר דרוב ע"ה מעשרין הן. - ונראה דסבר אביי דכיון דאיכא מיעוטא דלא מעשרין. - וא"כ סמכינן מיעוטא לחזקה דטבל והוי פלגא ופלגא, ולעיל ביארנו דהרבה ראשונים סברי דמיעוט החשוב מצטרפין לחזקה גם אליבא דרבנן, וזהו סברת אביי דלא סבר רוב ע"ה מעשרין הן, ורבא סבר דלא מצטרפין מיעוטא לחזקה. - וא"כ איכא רובא מעליא, והא דאביי סבר בעלמא ג"כ דרוב ע"ה מעשרין, עי' בתוס' גיטין ס"א ועו"מ. טו והנה מצאתי אין לי בחידושי פנ"י לגיטין ס"א שמחדש דר"ש בן אלעזר סבר כר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין הן מטעם דסמכינן מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, יעוי"ש. - והנה קשה לי טובא דלפי"ז מדוע מוקים הש"ס בב"מ שם דהא דתנן חומש בתרומת מעשר של דמאי דאתיא כר"מ דסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, והלא לדברי הפנ"י לר"מ לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין הן וא"כ הוי ספק השקול ודינו כדין ספק דאורייתא. - אבל זה לא קשה דהרי גם בספק ליכא חיוב חומש. - כהא דתנן בפר"ג דחלה מ"ו גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו' ואם ספק חייב, ואין חייבין עלי' חומש יעוי"ש. - נמצא דגם ספק פטור מחומש. - וא"כ פשיטא דליכא חומש בתרומת מעשר של דמאי. - ועל זה מוכרח הש"ס לאוקמי המשנה כר"מ דסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. והכוונה כשל תורה כמו בתרומה ודאית. טז והנה הא דפליגי השני אוקימתות בירושלמי דאוקימתא חדא דהמשנה כר"מ דעשו חיזוק לדבריהם בשל תורה, ואוקימתא דר' זעירא שם שהחמירו חכמים בכדי דלא ליתי לידי זלזול תרומה.- יש להבין במה פליגי. - ונראה דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא בשבת שכתבנו. - והיינו דמאן דמוקי כר"מ סבר דבשביל חששא דזלזול לא מחייבין חומש. וזהו כשיטת רבא דסבר בשבת שם דבשביל חששא דזלזול יו"ט שני לא היו רבנן מתקנין לברך. - אלא הא דמברכינן ביו"ט שני הוא מצד הדין דספק דדבריהם בעי ברכה. - והנה כמו כן סבר הירושלמי באוקימתא קמייתא דבשביל חששא דזלזול אין לנו לחייב חומש על תרומת מעשר של דמאי. - ולהכי מוקים לה כר"מ מטעם דסבר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.- אבל ר' זעירא שם סבר כשיטת אביי דשבת דהא דמברכין ביו"ט שני הוא מטעם בכדי דלא ליתי לזילזולי בה. - ולהכי כמו שראו רבנן לתקן ברכה שלא תבוא לזילזולי בה ביו"ט שני. - הנה כמו כן יש לתקן חיוב חומש בתרומת מעשר של דמאי בכדי שלא תבוא לידי זלזול תרומה. - ובזה בחר הרמב"ם לפסוק כר' זעירא דהירושלמי מפני שזהו גם שיטת אביי בש"ס דילן. - ורבא דמוקי שם בב"מ המשנה כר"מ הוא משום דאזיל לשיטתו דסבר בשבת שם דלא עבדו רבנן ברכה בשביל דלא ליתי לידי זילזולא. ולכן כמו שלא תקנו רבנן ברכה בשביל חששא זו. - הנה כמו כן סבר רבא דליכא למימר דחייבו חכמים חומש בתרומת מעשר של דמאי מטעם דלא ליתי לזילזולא. - להכי מוקים המשנה כר"מ מטעם דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. - נמצא דרבא מוקים המשנה כר"מ הוא מטעם דאזיל לשיטתו דשבת שם. - אמנם הרמב"ם פוסק כאביי דבספק דדבריהם לא מברכינן. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ו מה' סוכה הי"ג. וא"כ ע"כ הא דמברכינן ביו"ט שני הוא מטעם דלא ליתי לזילזולי, וכיון שע"כ סובר כאביי, - להכי בחר לפסוק כר' זעירא שם שם בירושלמי דחייבוהו לאוכל תרומת מעשר של דמאי בחומש ג"כ משום דלא ליתי לזילזולי בתרומה. - ומטעם זה לא קשה ג"כ מה שהקשה הראב"ד בפר"ו מסוכה שם מדברי רבא יעוי"ש. - משום דע"כ הרמב"ם סובר כאביי. - ובזה אתי שפרי פסקו של הרמב"ם שפוסק דיש חיוב חומש בתרומת מעשר של דמאי וכמוש"נ. יז והנה הא דיש לחוש לזילותא דתרומה זהו רק אם אנו מקילין בתרומה דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא. - וזהו בתרומת מעשר של ארץ ישראל. משא"כ תרומת חוץ לארץ שאין לו עיקר בדאורייתא שפיר מקילין בה. - ובזה אתי שפיר הא דתנן בפר"ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים באחד ומאה. - ובתרומה דחוץ לארץ בטילה ברוב. - ובריט"א רוצה לומר דהמשנה דערלה אליבא דר"מ דסבר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה יעוי"ש. אבל זה ליתא והדבר ברור דשאני דמאי שיש לו עיקר בדאורייתא. יח שם, אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. - ופירשו רש"י ותוס' דה"ה גדול שטבל לקריו, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מתרומות ה"ח. - והראב"ד השיג עליו וכתב דגדול שטומאה יצא מגופו אף לאחר שטבל אסור, ומביא ראיה מדקאמר רבינא ואכיל לה קטן. ולא קאמר דאיהי עצמה תאכל לאחר טבילה יעוי"ש. - והנה קשה טובא דהלא נדה צריכה להיות בנדתה שבעה ימים, והטבילה קודם כלות השבעה כדליתא דמיא, ומטעם זה טבילתה בלילה אחרי כלות השבעה ימים לגמרי. - וא"כ אם נדה קוצה לה חלה קודם כלות השבעה ימים ליתא בטבילה ולהכי קאמר ואכיל לה כהן קטן. יט עוד קשה טובא בהא דאיתא בנדה ל"ב מעשה היה והטבילוה קודם לאמה דהיינו שראתה נדה וכמו שפירשו רש"י ותוס'. - ומסיק הש"ס דהטבילה להתינוקת היתה בכדי לסוכה שמן של תרומה, וסיכה כשתיה. א"כ חזינן דאעפ"י שהיתה הטומאה יוצא מגופה ומ"מ עלתה לה טבילה לתרומה. וא"כ ע"כ גם בגדול כן הדין כיון דחזינן דמהני טבילה למי שטומאה יוצא מגופו, וכן כתבו שם התוס' דמזה מוכח שהו"ה בגדול שטבל יעוי"ש. - ונראה דכוונת התוס' כמו שכתבתי, ועי' במהר"ם שם. ולדעתי נראה כמו שכתבתי. - (ומה שיש לדייק בזה עוד לענין אם ספינן איסד"ר לקטן מבואר בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף י"ז דף הספר). - ולפי"ז דברי הראב"ד בזה תמוה.