נזר הקודש - בכורות קיג

פרק רביעי א משנה, עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. - ויש לעיין אם ליכא חיוב נתינה כלל קודם הזמן הזה. - או"ד דהחיוב נתינה איכא גם בלידתו רק הטילה תורה חיוב טיפול על הבעלים עד הזמן שקבעה תורה. - והנה מלשון התנא בהמכילתא שמות כ"ב דשנה הקיש בכור בהמה לבכור אדם מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום יעוי"ש. משמע מזה דאין חיוב כלל קודם שלשים יום כמו גבי בכור אדם דליכא חיוב פדייה מקודם. וגם אם פדה מקודם אינו פדוי, - אמנם מלשון המשנה ששנה התנא עד כמה ישראל חייבין ליטפל, משמע דהחיוב מוטל עליו תיכף מהולדו, ורק חיוב טיפול איכא על הבעלים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מבכורות הי"ד שכתב וז"ל אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן יעוי"ש. - וכן יש להוכיח מהא דתנן דאם אמר הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי"ז לא יתננו. ומפורש בגמ' הטעם מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אבל בעיקר הנתינה יצאו הבעלים ידי חובתן. - וא"כ יש להבין מדוע ישונה מבכור אדם אעפ"י שהקישה התורה בכור בהמה לבכור אדם. - ואעפ"י דשאני בכור בהמה דנתקדש מרחם, אבל עכ"פ לענין חיוב נתינה צריך להיות שוה לבכור אדם. ב ונראה דזה נלמד מהא דהקישא התורה לבכורים בהא דסמכה התורה הא דבכור בהמה למלאתך ודמעך. - דהתם החיוב תיכף והחיוב הבאה לאחר זמן דהיינו עד עצרת, ומזה ידענו זמן הטיפול לדקה שלשים יום ולגסה חמשים יום. ג גמרא, מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא וכו' מסתברא דמוקדם למוקדם מאוחר לדמאוחר. ופריך אדרבה דסמיך לי' לדסמיך לי' אלא אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך עשייה אחרת בשורך יעוי"ש. - ויש לעיין אם רבא סבר דרשת רב כהנא גם כן, דהיינו דסבר דמוקדם למוקדם, ורק בשביל הקושיא דאדרבה דסמיך לי' לדסמיך לי'. - משני רבא דזה מורה לנו הא דכתיב תעשה. - או"ד דלא סבר כלל דרשת רב כהנא. - ועיקר הלימוד מהא דכתיב תעשה. - ונפק"מ לדינא דאם סבר הלימוד דהסמיכות זמנו בדיוק כמו בכורים שהוא חמשים יום, אבל אם לא סבר הסמיכות, ועיקר הלימוד מתעשה יש כח לחכמים להוסיף עד ששים יום, וזהו עשיית אחרת כפול מבכור אדם שהוא שלשים יום. - והנה מהא דפריך הש"ס לקמן ואימא שיתין, משמע דלא סבר רבא דרשת רב כהנא. - והנה לפי"ז הגירסא בזה אלא אמר רבא, וכן גרס המהרש"א, וע"כ כוונתו דלא סבר רבא דרשת רב כהנא. ד ואיכא נפק"מ לדינא ג"כ דלדרשת רב כהנא נשלם הזמן הטיפול ביום החמשים גופא כמו בכורים שהוא ביום החמשים עצמו. - משא"כ לרבא דיליף מתעשה לא בעינן דוקא ביום החמשים. - וממילא גם כשמשני הש"ס לא מסרך הכתוב אלא לחכמים, והם אמרו חמשים יום הוי הטיפול לבעלים, ע"כ לא הוי הכוונה ביום החמשים עצמו. - וזהו דלא כרב כהנא דלדידי' נשלם הזמן בחמשים עצמו, וכמו שכתבו התוס' אעפ"י דלא הוי כמו בכור אדם דבעינן שלשים יום שלימין. ה אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש כדרשת רב כהנא יעוי"ש. וכן מפרש הברטנורא בהמשנה. - ותמוה מדוע לא פירשו כמסקנת הש"ס. - ומצאתי בריט"א שהקשה בזה יעוי"ש. ו ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם שם בפיה"מ וז"ל וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר, אלא כשיחול החוב עליו, ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשמם יום ובגסה חמשים יום עכ"ל, מבואר שמפרש דהזמן שקבעה לו תורה הוא לזמן החיוב לומר שקודם הזמן הזה אין עליו חיוב נתינה. - אבל יש עליו חיוב טיפול. - והיינו דסבר הרמב"ם שתי הדרשות דרשת רב כהנא לזמן החיוב, ודרשת רבא על חיוב טיפול שהוא מלעשות, וע"כ דלא גריס הרמב"ם אלא אמר רבא. - וזהו כי שתי הדרשות נחוצות. - והחמשים יום לגסה מטעם שהוא פחות, ויש לנו לתפוס הפחות לחיוב ולטיפול וזהו כעין שאמרו רבותינו תפסת מרובה לא תפסת. - וע"כ מפרש הרמב"ם דזהו הביאור בש"ס שאמרו לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. ז והנה יוצא מזה דהחיוב נתינה מתחיל בצאן לאחר שלשים, ובשור לאחר חמשים כדרשת רב כהנא. - והיינו מוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר.- והסמיכות דבכור שור לבכור אדם בא ללמדנו על זמן הטיפול. - והיינו שעוד חיוב חדש הטילה התורה שמחויב ליטפל עד זמן החיוב. - וזה מורה הא דלעשות. - ולכאורה קשה מדוע לא אמרינן דחיוב טיפול שוה לשור ולצאן. - הנה הקשה בזה השיט"מ וכתב דזה נלמד מדלא כתיב וכן תעשה לבהמתך. וע"כ דכוונת התורה דחיוב טיפול תלוי עד זמן החיוב, וכיון דהזמן החיוב בצאן דומיא דבכור אדם מטעם דרשת רב כהנא, להכי חיוב טיפול רק עד זמן החיוב.- כן נראה בביאור פירושו של הרמב"ם. ח והנה בעיקר הקושיא של השיט"מ אימא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב לתרווייהו. - יש לעיין הלא בהדיא כתיב וכן תעשה לשורך לצאנך. - וא"כ קאי אתרווייהו. - וכן מבואר לקמן נ"ו דממעט לקוח ומעשר ממעט מתרווייהו, אבל ע"כ הפירוש דקאי אתרווייהו עד זמן החיוב של כל אחד ואחד לומר שעד הזמן החיוב הטילה התורה חיוב טיפול, וכפי פירושו של הרמב"ם. ט והנה לפי"ז תקשה טובא דכיון דדרשינן מתעשה ללמד על חיוב טיפול. - א"כ איצטרך הכא הא דתעשה המורה לנו דיש חיוב טיפול שהוא בגדר עשייה. - א"כ היאך יתפרש הסוגיא לקמן נ"ו דממעט לקוח מחיוב מעשר מהא דאיתקש בכור בהמה לבכור אדם מהא דכתיב כן תעשה לשורך לצאנך. - ופריך שם והא בבכור כתיב, ומשני אם אינו ענין לבכור דליתא בעשייה דברחם קדוש, תנהו ענין למעשר בהמה יעוי"ש, וקשה הא גם בבכור שייך עשייה הא דמחויב בטיפול. - והנה התוס' שם הקשו תימה דבריש פרק