נזר הקודש - בכורות קיב

לרבי דאמרינן בפר"ב דחולין גבי על הארץ תשפכנו כמים למישרי דמן של פסוה"מ דסד"א הואיל ואסירי בגיזה עובודה דמן נמי ליבעי קבורה וכו' והא הגיזה עצמה מותרת וכו' יעוי"ש. - והנה לפי מה דאיתא לעיל ט"ו שני לשונות דאיכא דדריש תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך. ואיכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך היתר אלא משעת זביחה ואילך יעוי"ש. נמצא דללישנא קמא איכא למימר שפיר תזבח ולא תגוז, אבל ללישנא בתרא דאמרינן אין לך היתר אלא משעת זביחה ממילא שמעינן דהגיזה אסור. עוד נפק"מ בין הני תרי לישני אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דללישנא קמא דרשינן ואכלת ולא לכלביך. - אבל ללישנא בתרא פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. כו והנה מצינו במשנה בפר"ג דמעש"ש מי"א צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יפדה דברי ר' שמעון וחכ"א יקבר. ופירש הרב ברטנורא דפליגי אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. - וא"כ ר"ש דסבר יפדה סבר דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. וא"כ ע"כ ר' שמעון לא סבר כלישנא קמא אלא כאיכא דאמרי. - וא"כ סבר ג"כ דגיזה אסורה. - והנה התם בחולין אזלא הסוגיא אליבא דר' שמעון כדאיתא התם, ולר' שמעון שפיר קאמר דהגיזה אסורה כיון דע"כ סבר כהאיכא דאמרי דדריש אין לך היתר אלא משעת זביחה, ומזה נלמד דהגיזה אסורה. - ובספר מים קדושים נחית לזה. כז ובזה יש ליישב הא דהתרו התוס' להוכיח דאחר שחיטה גיזה וחלב מותר שהוא להתנא דאיכא דאמרי דדריש אין לך היתר כי אם מזביחה ואילך.- אבל לת"ק לא מצאו ראיה כי אם הא דמייתי הש"ס לעיל ראיה מהא דהיתר חלב מפסוה"מ יעוי"ש, וקשה טובא הלא מבואר בספרי פ' ראה שדרשו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב, יכול יהיו אסורים לאחר זביחה ת"ל כברכת ד' א' יעוי"ש. הרי מבואר להדיא דמרבה היתר לאחר שחיטה מהא דכתיב כברכת וגו'. - ומדוע לא מייתי התוס' דרשא דהספרי. - ומצאתי בריט"א שהקשו בזה על התוס' יעוי"ש.- אבל יש לומר דסתם ספרי הוא ר"ש וסברי התוס' דעיקר הלימוד הוא מטעם דדריש כאיכא דאמרי. - וממילא מסמיך ההיתר על הא דברכת וגו'. - אבל אין מזה ראיה דרבנן סברי האי דרשא וכמוש"נ. א כתב הרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב וז"ל יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חוב"ע, וא"ת והלא חטאה"ע באה על הספק ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוס"כ אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו. אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל.- והקשה בריט"א בזה הפרק ד"ה גרסינן וכו' והא לשיטת הרמב"ם דספד"א מן התורה לקולא. - א"כ אמאי אסור לאכול בקדשים בספק מחוס"כ, ומ"ש ספק זה משארי ספיקות דמותר מה"ת יעוי"ש. ב ונראה דכיון דאמרה תורה בספק מחוס"כ שיביא חטאה"ע מספיקא בכדי לטהרו באכילת קדשים. - א"כ הרי זה כמו שאמרה תורה דספק אסור אכילה בקדשים.- והיינו דהכוונה דבעינן ודאי מכופר. וזהו כוונת התוס' זבחים ס"ח ד"ה אימר שהקשו למ"ד חוב"ע לאו דאורייתא למאי איצטרך קרא לחטאה"צ הבאה על הספק וכו' וי"ל דאתיא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי יעוי"ש. - ביאור הדברים שהתורה חייבה להביא בחיוב, והכוונה דבעינן כפרה גם על הספק וספק זה דינו כודאי חיוב, וממילא אסור באכילת קדשים מצד ספק מטעם שהחמירה תורה בספק זה, והיינו דבזה יובדל חטאה"ע הבאה על הספק מאשם תלוי הבאה עה"ס. - והיינו כי באש"ת לאחר שנודע לו חטא ודאי מחויב להביא חטאת. - משא"כ בחטאה"ע הבאה עה"ס שוב אינו מחויב להביא קרבן גם לאחר שנודע לו שמחויב ודאי. - וזהו ההבדל שביניהם דבאש"ת אמרה תורה שיהא הספק כודאי.- ולהכי האשם תלוי דינו להיות קרבן ודאי, וכל דיני קרבן עליו, גם נאכל לכהנים ככל אשמות, משא"כ הטאה"ע אין דינו כודאי, רק דינו כספק, ומכפר רק על הספק. - והספק נשאר במקומו, ולהכי אין החטאה"צ נאכלת כיון דנשאר בספיקא. - והא דאינו מביא חטאה"ע אח"כ כשנודע לו ידיעה ודאית, זהו משום דכיון דקרבן אחד הוא בין על הודאי ובין על הספק, משא"כ אש"ת דעל ידיעה ודאית יש חיוב קרבן חטאת אשר משונה דינו מאש"ת, - ולהכי לא סגי בכפרת אש"ת על חטא שמחויב חטאת. ג והא דבאמת החמירה תורה בספק זה יותר, וכאשר העיר בזה הריט"א שם. - אעפ"י שאין אנו אחראין לטעמי התורה. - אבל נראה דיש לתת טעם לזה. - והיינו דאף אם אמרינן ספד"א מה"ת לקולא. ע"כ הכוונה דהספק עדיין נשאר במקומו. - וגבי טומאה יצוייר שנעשה מן הספק גם ודאי טומאה כגון אם יגע בקדשים והוא ברה"י נעשה טומאה ודאית, ומחוסר כיפורים לא נלמד מסוטה מטעם דשאני ספק ראיה כמו"ש התוס' בכמה דוכתי. - וכמו כן ירבה לטומאות עד אין מספר. - וזה לא דמיא לספק טומאה ברה"ר דספיקא טהור. - דהתם הכוונה שלא נשאר ספק והוא טהור לגמרי. - מטעם שזה נלמד מסוטה לטהר. - משא"כ בספק מחוס"כ שנשאר בספיקו ובזה לא טיהרה התורה הספק מטעם דזה לא נלמד מסוטה לטהר אפילו בדה"ד. - וכיון שנשאר בספיקו להכי אמרה תורה להביא חטאה"ע לסלק את הספק לגמרי. - ד עוד יש ליתן טעם מדוע החמירה תורה במחוס"כ יותר מכל ספק איסור דכהת"כ. - והוא לפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לחולין דאעפ"י דעזרה רה"ר וספ"ט ברה"ר טהור מ"מ בקדשים דבעינן שימור משמרת תרומתי, בעינן ודאי שמור. - וכן כתב הריטב"א יעוי"ש, ולפי"ז בספק מחוס"כ שדינו כטמא לקדשים הנה תיכף כשיגע בקדשים נפסלו משום חסרון שימור. - ואין עצה רק כשיאכילוהו בתחבוהו לתוך פיו שהוא בית הסתרים והרי חסר בזה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים. - וא"כ לא יצוייר שיאכל המחוס"כ קדשים, וזהו שאמרה תורה להביא חטאה"ע על הספק, וכתב הרמב"ם שזהו משום כדי שיאכל בקדשים.