נזר הקודש - בכורות קו

רק סימן דהכריכה לחודיא, ובזה יש לדון גם לענין או"ב. - וא"כ לשיטת הרמב"ם והרמב"ן דסברי חלב פוטר. - ואפשר דמפרשי גם כן אליבא דרשב"ג. - ולפי"ז תמוהין דברי הרש"ל בזה שכתב לדבר ברור שאין לוקין באו"ב בשכרוך אחריה. - ולא קאמר דספיקא הוי ואין לוקין מספיקא, והנה הריט"א העיר מעט על הרש"ל, אבל לא העיר דהסוגיא מוכחת דע"כ סבר בעל הבעי' דחלב פוטר וכמו שכתבנו. ג והנה עכ"פ מבואר בסוגיא דכיון דלא איפשטא בעי' זו לענין או"ב ממילא הוי ספד"ד. - ומטעם זה כתבו הטור והמחבר בשו"ע יו"ד סימן ט"ז בבנה כרוך אחרי' דספיקא הוי ואין שוחטין או"ב ביום אחד. ד אמנם תמוה מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא בפרי"ב משחיטה הי"ח שכתב שם איסור או"ב נוהג בנקבות שזה בנה ודאי יעוי"ש. והשמיט האי דינא דכרוך אחרי' היאך הדין אם זה נקרא ודאי בנה מצד חזקה, או דהוי ספק מטעם דהוי בעי' דלא איפשטא. - ומצאתי בריט"א שהעיר בזה יעוי"ש. ה ונראה דסבר הרמב"ם דנפשטה הבעי' מהא דאמר ר' יוחנן ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה, ואסור באכילה. - והנה מדאסור באכילה ע"כ דספק הוי אם החזיר נולד מרחל. - וא"כ מדוע פוטר מן הבכורה בודאי. - וע"כ סבר ר' יוחנן דחזקה דאינה מרחמת אא"כ יולדת. - ולהכי לענין לפטור מן הבכורה הוי ודאי, מצד ממנפ"ש. - ולענין אכילה אסור מטעם דספק הוי אם החזיר הזה נולד מהרחל הזו, וא"כ חזינן דהכריכה אינו מעיד שהוא בנה של זו. וכן כתב בפר"א ממ"א ה"ד שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה יעוי"ש. וממילא ע"כ מפרש הא דאמר רשב"ג הדבר בחזקתו היינו שכבר ילדה, וכן כתב הרמב"ם בה' בכורות ה"ח לקח בהמה מניקה מן הנכרי אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה אלא הרי זו בחזקת שילדה, ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר ואפילו כמין חזיר הרי זו פטורה מן הבכורה יעוי"ש, ואעפ"י שע"כ ספק הוי אם ולד זה נולד מבהמה זו. - וע"כ משום דסבר דהחזקה שעכ"פ ילדה מקודם כמו שמסיים אח"כ יעוי"ש, - וממילא לענין או"ב ספק הוי. - והא דלא כתב הרמב"ם דינא דהספק, נראה דסבר דשאני גבי או"ב כאשר יבואר. ו גרסינן בחולין ע"ח ע"ב דתניא או"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים וכו' מ"ט דרבנן דתניא יכול יהא או"ב נוהג בין בזכרים ובין בנקבות, ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן בנקבות ולא בזכרים יעוי"ש והנה בהא דאם על הבנים דהדין הוא דוקא בשאינו מזומן. - וא"כ הרי חסר ידיעה שהיא האם בודאי של הבצים או האפרוחים. - ואין לנו ידיעה ברורה, רק מה שאנו רואים שהיא רובצת עליהם והרי זה כריכה. - ומכל זה אנו סומכין שהיא האם. - וא"כ לפי"ז כשאנו לומדים או"ב מאם על הבנים יש לנו לדון לסמוך גם על הכריכה. - וא"כ תצא הדין באו"ב דיש חיוב בזה שאנו רואים שהולד כרוך אחרי האם. - ודוחק לומר לחלק בין בהמה לעופות ולומר דגבי בהמה יש שמרחמה גם ולד אחר, ולא בעופות, דע"כ כל טבעי בע"ח חד הוא.- ולפי"ז תקשה מדוע מספקא הכא להש"ס בדבר או"ב אם סומכין על הכריכה ללקות על או"ב, ז אבל יש לומר דכיון דכתיב אותו ולחנניה מרבה גם זכרים. - ולגבי זכרים ליתא כריכה בבע"ח, וע"כ דהוא רק בידיעה. - ולפי"ז גם לרבנן דילפי מאם על הבנים דנוהג בנקבות. - אמנם כיון דעכ"פ כתיב גם אותו. - ומשמעו ודאי. - וקאמר שם הש"ס מאי אם נפשך לומר וכי תימא אותו זכר משמע, הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו דהיינו הנקבה דוקא. - נמצא דבנו דאתי לאפוקי האב, ג"כ ע"כ הכוונה דומיא דאותו דהוא ודאי, הנה כמו כן בנו שהיא הנקבה הכוונה דוקא ודאי, ולא סגי בכריכה לחודיא. ח אמנם הקשו התוס' בד"ה מי שבנו כרוך אחריו וא"ת א"כ למ"ל דמייתר קרא גבי שילוח הקן נילף ק"ו מאו"ב שעשה בו מזומן כשאינו מזומן, ויש לומר דאי לאו דחזינן בשילוח הקן דאם דוקא לא הוי דרשינן מאו"ב שבנו כרוך אחריו יעוי"ש. - וא"כ מבואר דעיקר הלימוד דנקבה דוקא הוא משילוח הקן. ואם לאו האם דכתיב בשילוח הוי אמרינן דאו"ב נוהג גם בזכרים. - וכמובן דבזכרים הוא בידיעה ברורה, אבל הלימוד דשילוח הקן מלמדנו דדוקא באם. - וא"כ כיון דעיקר הלימוד משילוח הקן א"כ אית לומר כמו התם דסגי בכריכה לחודיא. ט והנה לפי"ז תקשה סוגיא דידן דמיבעיא להש"ס דלמא מטעם חזקה, דידה מרחמא אז לקי משום או"ב. - אבל משום זה לחודיא בכרוך אחרי' אינו לוקה. - וקשה הא לפי הלימוד מאם על הבנים סגי גם בכרוך אחריה. - אבל ע"כ הסוגיא אזלא אליבא דחנניה דסבר דאו"ב נוהג גם בזכרים, ולא יליף מאם על הבנים, אלא סבר דמדכתיב אותו בא לרבות את האב ובנו מורה מי שכרוך אחריו. - וכיון דלא יליף מהא דאם על הבנים. - יש להסתפק היאך הדין בשלא ידענו שזה בנה דק אנו רואים שכרוך אחרי' היאך הדין היינו אם זה הוי חזקה ודאית. - ולא איפשטא בעי' זו. - אבל כל עיקר הבעי' הוא רק לחנניה דאזיל בתר זרע אב ג"כ. - משא"כ לרבנן דילפי מאם על הבנים ע"כ כמו דבאם על הבנים אנו דנין רק מה שהיא רובצת עליהם, וזהו כמו כרוך אחרי'. - הנה גם באו"ב סגי בכרוך אחרי' להיות חייב משום או"ב. - וזה שכתב הרמב"ם בפר"ב משחיטה בנה ודאי היינו גם בכרוך נקרא ודאי מטעם חזקה וזה די לחיוב או"ב. - ואעפ"י שהרמב"ם פסק דחוששין לזרע האב מספיקא שמא הלכה כחנניה כמו שכתב בפרי"ב משחיטה הי"א שכתב שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז תצא מזה ספק לענין אם הולד כרוך אחרי' ואין אנו יודעין בבירור שזה בנה דלחנניה אין בזה משום או"ב. אמנם כיון שפוסק כחנניה רק מספק ולחומרא, - אבל מעיקר הדין הלכה כחכמים כמבואר שם בהה"מ, וכיון שבעצם הדין סבר כחכמים, א"כ גם באופן שאנו רואים שהולד כרוך אחרי' יש בזה חיוב משום או"ב וגם לוקה. - ומזה הטעם השמיט הספק הא דבעי הש"ס הכא לענין או"ב וכמוש"נ בס"ד. .