נזר הקודש - בכורות קה

כז והנה תירצו התוס' בנדה שם וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר, ולא שרינן על ידי התערובות רק אסור במרובה כמו המועט עכ"ל. - ביאור הדברים דכיון דגבי כלאים הדין שהתערובות גורם איסור, וכשאבד חוט אחד של פשתן בבגד צמר נאסר כל הבגד, והוי כולו איסור ולא שייך בזה ביטול. כח והנה גם בזה שהקשה המל"מ מדוע לא אמרינן ביבמה שרקקה דם בלא מהני ביטול מטעם דדומה לטומאת משא. - נראה דהלא כתב הרמב"ם בהא דטומאת משא שהוא דוקא במב"מ, אבל לא בשאינו מינו, ובספרנו נזר הקודש למנחות כ"ג ביארנו זה.- וא"כ ביבמה שרקקה דם דהוי מבשא"מ, וא"כ יש כאן ביטול ברוב, וזהו סברת הרבינו משולם שהקשה מדוע לא נתבטל הרוק המועט בהדם המרובה. - ומחדש שזהו מפני דלא מהני להדברים שתחילתם בתערובות. והנה לפי"ז אפשר שגם בהא דצחצוחי זיבה בקרי הוי מין בשא"מ. - מפני שאין זה דומה לזה. - וליתא בזה טומאת משא, ושפיר הקשה הרבינו משולם. כט הנה בסברא זו יש ליישב לכאורה גם הא דהקשו התוס' בנדה דיתבטל החוט של פשתן בהבגד. והיינו דלא קשה דהוי זה כטומאת משא. - משום דכל זה הא דטומאת משא הוא רק במב"מ, משא"כ חוט של פשתן בצמר דהוי מבשא"מ. ל ובזה יש ליישב גם מה שהקשו האחרונים בהא דאיתא בביצה ל"ח אשה ששאלה מים ומלח לעיסת חברתה הרי הוא כרגלי שתיהן, ופריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה. - והקשו הא זה ודאי הוי כטומאת משא דהא נושא הכל ביחד חוץ לתחום, וכיון דאף לאחר הביטול מ"מ כדאיתא דמיא לענין טומאת משא. - א"כ ה"נ ע"כ הוא נושא חוץ לתחום. - אבל יש לומר דכל זה במב"מ משא"כ מים ומלח לגבי עיסה הוי מבשא"מ. - ואין לומר דכיון שבצירופם נגמרה העיסה נחשב למב"מ כמו גבי שאור בעיסה דע"כ שאני שאור. - וכמו שיבואר והוא לפי מה שכתבו הרמב"ן והר"ן בפר"ה דע"ז בד"ה חמרא עתיקא בעינבי וכו' הקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפר"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מב"מ וכו' כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ אלמא שאור ועיסה הוי מב"מ ואע"ג דלא הוי חד שמא ולא חד טעמא וקשיא בין לאביי ובין לרבא, ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי שאור משום הכי הוי ליה מב"מ מהשתא יעוי"ש. מבואר דלפי"ז מים ומלח לא נחשב למב"מ אעפ"י שבטלים הם בעיסה. לא אמנם היטב אשר כתב בזה הגאון מלבי"ם בספרו ארצות החיים דף מ"ג במוציא עיקר ועמו טפילה אם פטור על העיקר פטור גם על הטפילה כהא דתנן שבת צ"ה המוציא אוכלין מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לאוכל. - וה"נ כיון שהמים ומלח טפולים להעיסה. - וכיון שאין איסור על העיסה, להכי אין איסור גם על הטפל, יעוי"ש.- והנה אף כי דבר חכמה דיבר. - אבל לא דמי דהכא המים ומלח המה עיקרים להעיסה כי בלעדם אין עיסה. לב והנה המהרי"ט כתב בח"א סימן ה' דבאיסור הנאה לא שייך ביטול, יעוי"ש. - ולפי"ז הכא במים ומלח כיון דע"כ נהנה מהם, וא"כ לא שייך ביטול, והרי"ז דומה לטומאת משא. - ובדמיון כזה כתב החו"ד בסוף סימן צ"ט יעוי"ש. ונראה דזה נכלל בדברי רב אשי שאמר שם דמילתא דלטעמי' עביד ליתא בביטול. לג ובעיקר דברי המהרי"ט יש לעיין בסוגיא דפסחים כ"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה, אלא לא קשיא הא ר"א הא רבנן וכו' והיינו דזה תליא בזוז"ג. - וקשה הא שאני ערלה שהוא איסוה"נ, ולדברי הר"ן זוז"ג הוא דין ביטול כמו"ש בע"ז בפר' כל הצלמים, וא"כ לא מהני זוז"ג. - ונראה דשאני גורם כיון שאינו עצם האיסור, ואינו דומה לטומאת משא דעכ"פ ישנו להדבר בתור ממש. א דף כ"ד, איבעיא להו דבר בחזקתו דקאמר רשב"ג דאינה מרחמת אלא אם כן יולדת וכו' או"ד דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא למאי נפק"מ למלקא עלה משום אותו ואת בנו וכו' ולא איפשטא. וכתב הרש"ל ביש"ש בפר' או"ב סימן ח' וז"ל והא דלוקה באו"ב דוקא בידוע דילדה, אבל ריחום כרוך אחרי' לא סמכינן ללקות, דהא אפילו לענין בכור לא סמכינן אהא דכרוך אחריה לחוד לומר שזהו ולדה ולפטור הבא אחריו מן הבכורה רק אלא שהיא ג"כ חולבת, ומשום רובא דאינן חולבות אא"כ ילדה, וא"כ לענין או"ב אין כאן ראיה שזו היא ולדה עכת"ד, יעוי"ש. אמנם מה שברור להרש"ל דרשב"ג הכא מיירי שיש בזה שתים אחת שהיא חולבת ועוד שהולד כרוך אחריה. - הנה זה תליא אם אמרינן דרשב"ג חייש למיעוטא ולא סמיך אחלב לחודיא, אבל אם אמרינן דרשב"ג לא חייש למיעוטא וסובר דחלב פוטר, וכמו שהסתפקו התוס' לעיל כ'. - הנה לפירוש זה האחרון ע"כ הכא מיירי שאנו יודעין שזאת הפרה היתה חולבת קודם שילדה, והוא מן המיעוט. - ולהכי בא רשב"ג הכא לסמוך על הא דהולד כרוך אחריה. - והש"ס מספקא אם הדבר בחזקה שזהו הולד שלה מטעם הכריכה אחריה. - או"ד דהכריכה מעידה שכבר ילדה ולד, אבל אינו מבורר שזהו הולד שלה, וספק הוי, ונפק"מ לענין או"ב, - והנה לשיטה זו דחלב פוטר ג"כ וא"כ סמכינן לענין בכורה אכריכה לחודיא, - א"כ אם נפשוט דרק על דידה מרחמא, הוא הדין גם באו"ב לוקה עליו מטעם החזקה. ב והנה נראה להוכיח דע"כ סבר הש"ס בהאי בעיא דחלב פוטר גם לרשב"ג. - והכא מיירי בידוע שהיתה חולבת גם מקודם. - והוא דאם נאמר דרשב"ג סבר דחלב אינו פוטר, וא"כ הכא מיירי שיש שני דברים המעידים לפטור את הבא אחריו היינו סימן דחלב, וגם הכריכה, - אמנם לענין או"ב ע"כ ליתא אלא הא דכריכה אחריה, דהרי סימן החולבת אינו מעיד שזהו ולד שלה. - וא"כ מדוע קאמר הש"ס דיש ללמוד מרשב"ג לדין או"ב, הלא יש לומר דשאני גבי בכור דשני סימנים מעדיים על פטור בכורה להבא אחריו. - וע"כ סבר הש"ס דחלב פוטר, והכא מיירי ברשב"ג דראינו אותה חולבת מקודם. - וליכא