נזר הקודש - בכורות קד

הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף ש"ז נמי סותר. - אמר ליה סתירה היינו טעמא דסותר לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה וכו' אמר ליה גזירה"כ היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל שבעה, וזיבה דערבה בה ש"ז לא סותרת אלא יום אחד יעוי"ש, - מבואר מזה דהש"ז דערבה בה זיבה דין זיבה עלי' לגמרי. - ורק לענין סתירה גזירה"כ דלא יסתור כל שבעה. - ומזה משמע דהש"ז הזה תורת זיבה עליה לגמרי. - ואפילו אם יש מציאות לברר הזיבה מתוך הש"ז ותשאר הש"ז לבדו הוי תורת זיבה גם על השכבת זרע. - משום דש"ז זה דין זיבה עליה כל זמן שיש בזה הצחצוחין של זיבה. - ובזה יובן הא דאמר ר' יהושע בב"ק כ"ה דקרי של זב מטמא במשא מפני הציחצוחי זיבה. - וזהו מפני שהקרי של זב תורת זיבה עליה. ובזה פליג ר"א וסבר דכיון דהתורה אמרה דלא סתר כל שבעה מוכח דאין על הקרי תורת זיבה, אלא הקרי הוא הסותר יום אחד. - וזהו חידוש התורה על סתירה דיום אחד. - וראיתי בשיט""מ ב"ק שם מביא בשם הרא"ש דר' יהושע מהתם גמר יעוי"ש, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בנדה שם מדוע לא מצריך שם ר"י קראי, יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דמזה יליף ר' יהושע. כ ובזה יובן בהא דרבתה תורה למי רגלים שתורת זיבה עליהן מדמסמיך הכתוב להזב את זובו כדפירש"י והיינו שהמי רגלים עצמן תורת זיבה עליהן. וזהו מפני הצהצוחין הנגררין עם המי רגלים. - ובאופן זה כבר אמרה תורה אשר בשביל הצחצוחין נעשה הש"ז לזיבה. - הנה כן הכא כוונת התורה אשר בשביל הצחצוחין אמרה תורה לעשות מי רגלים לזיבה ממש. - וממילא לא שייך בזה ביטול כיון שהמי רגלים בעצמן הן בתורת זיבה.- ונחית הרמב"ם לזה בכדי שנדע שכוונת התורה לרבות מי רגלים גם לטומאת מגע. - משום דיש מקום לומר דכוונת התורה רק לטומאת משא משום דלא שייך בזה ביטול ברוב. - משום דע"כ הוא נושא הצחצוחין. לזה בא הרמב"ם לומר דכוונת התורה לכל עיקר הטומאה מפני הצהצוחין. אשר בשביל זה נעשה המי רגלים לתורת זיבה. - וא"כ אין הבדל בין משא למגע. כא ולפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם. - אין מקום לזה שהקשה הרבינו משולם בהא דצחצוחי זיבה מדוע לא יתבטלו ברוב. - משום דהכא לא שייך ביטול, כיון דבשביל הצחצוחין חידשה תורה דכל הש"ז שתורת זיבה עליהן לטמאות במשא. - וזה נלמד מקרא דאמרה תורה דיש סתירה לש"ז של זב. - ויש גם הוכחה לזה דהרי שיטת הרמב"ם בהא דטומאת משא שהוא דוקא במ"ב, וזה ליתא במי רגלים, כמובן. כב והנה לפי"ז אינו ענין הא דטומאת משא דהכא להא דטומאת משא בהא דנבילה שנתערבה בשחוטה. - והיינו דהתם הטומאה בשביל הנבלה שאין ביטול לטומאת משא. - משא"כ הכא בהא דהציחצוחין דהטומאת משא הוא מצד המי רגלים עצמן. - ואין הבדל בין משא למגע. - ואפשר שגם התוס' דסברי התם דהטומאת משא היא מדרבנן. - אבל הכא אפשר שגם התוס' סברי דהכא בהני צחצוחין הוי הטומאה מדאורייתא מטעם ריבוי התורה לשיטת ר' יהושע, וכמוש"נ. כג והנה המל"מ רוצה לומר דסבר הרבינו משולם שטומאת משא בצחצוחי הזב הוא מדרבנן כמו הא שכתבו התוס'. - תמוה דע"כ ר' יהושע דפליג על ר"א בב"ק שם וסבר שם דש"ז של זב מטמא במשא הוא מדאורייתא כמבואר בסוגיא. כד והנה יש לומר עוד לשיטת ר"א דפליג על ר' יהושע וסבר דש"ז של זב אינו מטמא במשא. - ולא חש להני הציחצוחין דזיבה יש להבין. דדוחק לומר דר"א סבר דאפשר בלא ציחצוחין דע"כ הוא נגד המציאות, ואעפ"י שהראב"ד סובר כן והובא בשיט"מ ב"ק שם. - אבל קשה דאם כן יהיה ספק טומאה. - ור"א סבר דליכא גם ספק טומאת משא.- - כה ונראה דר"א אזיל לשיטתו בהא דסבר לעיל גבי צלוחית של מי חטאת שנתערב בו מים דמכשיר ר"א להזות, וביארנו לעיל דסבר דהבטל נתהפך להמבטל, ודינו כהמבטל. וגם משיג את החשיבות של המבטל ר ולהכי סבר ג"כ בהני הציחצוחין הנמצאין בהש"ז דנעשו כהש"ז ממש. - ואין להם שום יתרון על המבטל. - והא דאמרה תורה לענין סתירה דזב שראה קרי סותר. - הנה התם הדין דהקרי סותר וגזירה"כ הוא. - ור' יהושע סבר דהבטל לא נעשה כהמבטל וכשיטת חכמים דפליגי על ר"א. - וממילא כשחידשה תורה דש"ז של זב, ישנו בסתירה דיו"א הזיבה סותרת דהיינו הציחצוחין, וממילא נלמד שכוונת התורה הכא דהזיבה פועלת על הש"ז להיות בתורת זיבה. כו והנה גם מה שהקשה המל"מ בדברי התוס' נדה ס"א דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא. דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף הוא נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא יעוי"ש, נראה דלא דמי כלל להא דטומאת משא לנידון סוגיא דידן בנבלה שנתערבה בשחוטה. - דהתם הנבלה כשהיא לעצמה מטמאה במשא כשנושא אותה. - ולהכי גם כשנושא אותה בתערובות אין לה ביטול, כיון שעכ"פ נושא את הנבלה, ולא מהני לה ביטול, והדרי זה כאילו הוא נושאה לבדה. אמנם שאני בהא דכלאים דע"כ החוט של פשתן קודם שנתערב בבגד של צמר הרי הוא מותרת לתתה על הגוף. - ורק התערובות אוסרתה, וא"כ אם אמרינן דנתבטל החוט של פשתן בהבגד דהצמר, ואינו אוסר את הבגד, - ולא חמיר החוט של פשתן יותר מאילו היה לבדו. - זהו כוונת התוס'. - ואין זה שייכות לטומאת משא. - דהתם הכוונה שדינו בתערובות כאילו לא נתערב. - וסברא זו שייכא ביבמה שרקקה דם, שיש לדון את המעט רוק כאילו היה בפני עצמו בלא תערובות. - ובזה שפיר הקשה המל"מ על הרבינו משולם דמה שייך ביטול, והיינו דיש לנו לדון כאילו היה הרוק בפני עצמו. - משא"כ בהא דכלאים כיון שאין איסור כשהוא בפני עצמו, יש בזה תורת ביטול.