נזר הקודש - בכורות קב

אפילו באופן שבאה ההשתמשות בזה אחר זה. - וזהו דלא כשיטת התוס' שיש הבדל בין אם באה ההשתמשות בבת אחת לבין אם באה ההשתמשות בזה אח"ז וכמו שכתבנו לעיל. ו והנה ראיתי אח"כ בשו"ת עונג יו"ט האו"ח סי' ד' עומד בחקירה זו. - ומביא מהא דצלוחית וכתב דלפי דברי התוס' הוא משום מעלה בעלמא, יעוי"ש. אבל לא העיר שזה סתירה לדברי התוס' דהכא אעפ"י שמביא אח"כ דברי התוס'. - גם מה שכתב דאין להביא ראיה מר"א דאמר מקדשין בהם דמהני ביטול באופן זה, משום דאפשר לומר דכמו דאמר מקדשין בהן היינו כמו גבי מים שנתערבו דבעינן שיזה שתי הזאות עכת"ד, יעוי"ש. הנה מלבד שדוחק לומר כן בדברי ר"א מדאמר סתם מקדשין משמע דלא בעינן שתי הזאות. - ועוד דבשלמא גבי מים שנתערבו מיירי באופן דכשיזה שתי הזאות יצא מן הספק, והיינו דמיירי שנתערבו אחת באחת כדאיתא בסוגיא דזבחים פ'. ורב אשי מפרש מים כל שהוא תנן ואין בילה והזאה אינה צריכה שיעור ואי מזה שמא אין מן הכשרין, אבל כי מזה תרתי אי אפשר דליכא בחדא מינייהו מן הכשרים, כן מבואר בסוגיא והר"ש שם במשנה מביא אוקימתא זו. - והנה לפי"ז ע"כ אין לומר כן באפר פרה שנתערב באפר מקלה. והיינו דאעפ"י דאיכא רוב אפר פרה. - אבל כיון דיש הרבה אפר מקלה פשיטא שלא יספיק שתי הזאות, וזה ודאי אין לומר דיזה הרבה הזאות עד שיצא מידי ספק. - כיון שלא נחית לזה ר"א. - וע"כ דסבר ר"א דאמר מקדשין דהאפר מקלה נתבטלה באפר פרה וכל האפר כשר להזאה. - ומ"מ לא קשה לשיטת התוס' דהכא מדברי ר"א. - והיינו מטעם החילוק שכתבנו לחלק בין ההשתמשות דבת אחת להשתמשות דזה אחר זה. - ובהזאה דאפר הלא הוי בזה אחר זה. ז ויש להבין מדוע באמת מחמיר ר"א יותר בהא דמים שנתערבו במי פרה. - ולא החמיר בהא דאפר דאמר סתם מקדשין בו. - נראה דר' אליעזר לשיטתו דסבר בתרומות פר"ה והובא בסוגיא בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין ר"א אומר תירום ותישרף שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה, יעוי"ש. - חזינן דשיטת ר"א דבכל מקום אעפ"י שבטלה חייש לשמא נטל מה שנפלה. - וכמובן שהוא חומרא מדרבנן, - וכן מבואר בירושלמי. - והנה מטעם זה במים שנפלו למי חטאת חייש בהזאה שמא הוזה בהמים שנפלו. משא"כ אפר פרה שנתערב באפר מקלה. - ואח"כ עשה קידוש, דהיינו שהתערב כל האפר במים כמו"ש הרמב"ם .וקידש בכולן" נמצא דעירבו המים את האפר מקלה באפר פרה המרובים, ונתבטלו באופן שאין חששא לשמא הוזה באפר מקלה בלא אפר פרה, ובזה לא חייש גם ר' אליעזר. - והנה אם טחן את כל הסאין. - מסתברא דבזה לא אמר ר"א היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. - ונראה דלזה נתכוון הרמב"ם מה שכתב וקידש בכולן לפרש דבזה מיירי האי דינא דפליגי ר"א וחכמים. - ובזה ישונה האי דינא מהא דצלוחית אליבא דר"א. ח שם נבלה בטלה בשחוטה וכו' אבל מטמא במשא. עי' בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ג מבואר כל הסוגיא וביאור לדברי הרמב"ם. ט תוס' ד"ה נבלה וכו' מההוא טעמא גופא תטמא במגע, ויש לחלק יעוי"ש, לדעתי כוונתם דאפילו אם נגע בבת אחת. - חשבינן להנגיעה דהגוף דכל משהו ומשהו שנגע הוי נגיעה בפני עצמה, כאילו גופין נפרדים נגעו והרי זה כאילו היתה נוגע וחוזר ונוגע. - והנה הכס"מ בפר"א מאבוה"ט מדייק כמו שדייקו התוס'. וגם הביא בשם הרי"ק שכתב כדברי התוס' ופלא שלא הביא דברו התוס' דהכא. י תוס' ד"ה הניחא, תימה וכו' ויש לומר דהוי מצי לדחויי כריש לקיש דפליג אדרבי יוחנן בפרק המפלת יעוי"ש, מבואר מדברי התוס' דאדם ובהמה שווין בזה, ובזה יש לבאר שכן סברי התוס' חיצוניות דבשלא העגיל ראשו כפיקה הרי זה יצא מתורת ולד.- ועי' לעיל מזה, ויש לחלק. יא והנה מבואר מדברי התוס' דאם אמרינן כריש לקיש דבבלבול צורה ליכא טומאה כלל לא מטעם ביטול ברוב ולא בעינן לביטול ברוב כלל. ולפי"ז קשה בהא דבהמה ששפעה חררת דם שאינה בטומאה ג"כ לריש לקיש לא בעינן לביטול. - וכן הדבר מסתבר. אבל לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שפסק בהא דשפיר כריש לקיש כמו שכתב בפר"ג מטו"מ ה"ט וז"ל וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו, וכתב מרן שפוסק כר"ל, יעוי"ש. - ואילו בפר"א מאבוה"ט הט"ז כתב בבהמה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא וכו' לפי שהיא בטילה ברוב עכ"ל, הרי אעפ"י שאין בזה צורת ולד ומ"מ בעינן לטעמא דביטול ברוב. - ואפשר דשאני שפיר מלא מים. - מחררת דם. - או אפשר דשאני לגבי מת אדם, וצ"ע. יא אמנם נראה דהנה הכא בסוגיא לקמן פריך הש"ס תנן ראב"י אומר וכו' מאי איריא משום ביטול ברוב תיפ"ל דלא איתחזי כלל, ומשני הא איתחזי אגב אימיה יעו"ש, מבואר דלפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי מדוע אינו מטמא במשא. - דהרי למשא לא מהני ביטול. - אבל אם אמרינן כר"ל דאיכא בזה משום בלבול צורה, להכי אינו מטמא במשא, אבל לפי"ז קשה מדוע תנא רבי חייא משום ביטול ברוב, ואפשר לומר דר"ח לא סבר דטומאה כמאן דאיתא דמיא, ולא סבר הא דחוזר וניעור ג"כ. ורבי יוחנן ג"כ לא סבר דטומאה כמאן דאיתא דמיא. יג אמנם תקשה להרמב"ם דסבר דטומאה כמאן דאיתא דמיא, וא"כ מדוע כתב בחררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. - וראיתי אח"כ בכס"מ שם שהקשה כן בשם הרי"ק. - ונראה דהנה הרמב"ם בהא דחררת דם כתב עד שיהי' בה צורת נפל, ומדוע הוסיף תנאי זה דצורת נפל. - לכן נראה משום דסבר הרמב"ם כר"ל דליכא טומאה בבלבול הצורה. - וסברא זו ממעט מטומאת אהל וגם מטומאת משא. - אבל לא מטומאת מגע. - ועל זה כתב שני הטעמים דמדין טומאת מגע הנוהג בכל הטמאים גם כן על זה כתב מטעם ביטול ברוב. ועל טומאת משא כתב מפני שחסר בזה הצורת נפל. -