נזר הקודש - בכורות ק

ע' ע"ב דמדין קל וחומר מטהרין את הנוגע כדאיתא שם אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהורי' מידי נבלה יעוי"ש. ולפי"ז גם אם הנפל העגיל ראשו כפיקה ע"כ ג"כ נותר בשחיטת אמו, וא"כ ע"כ תועיל לו לטהר מידי נבלה. - והביאור בזה דכל זמן שהוא בבטן אמו אין לו טומאה והחיות דהאם פועל גם על העובר המת ואין לו טומאה. - ואין הבדל בין נפל לנפל. ואפילו אם הוא גדול והוא בן תשעה ומת בבטן ג"כ טהור הוא מתורת הק"ו מפני שהוא ניתר בשחיטת האם. - והנה בריט"א מביא כת"י בשם תוס' חיצונוית שהקשה בזה לפירש"י. - ומפרש דמיירי לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא מגעו כמגע נבלה, יעוי"ש. וביאור הדברים דביצא לחוץ בעינן שיהי' הנפל העגיל ראשו כפיקה של ערב ובפחות מזה אינו מטמא. - והריט"א תמה בזה מדוע אינו מטמא גם בפחות, ורוצה לפרש שהוא מטעם טומאה סרוחה, והקשה בזה הא כיון דמעיקרא הוי חזי אגב אימיה, וזה סגי כמבואר בסוגיא יעוי"ש. אמנם לדעתי נראה דכוונת התוספות לפרש הסוגיא דאם לא העגיל ראשו כפיקה של ערב, אין עליו תורת נבלה מטעם שלא נכנס לסוג בהמה, והרי זה כחתיכת בשר בעלמא. והרי זה כדמיון הא דתניא בתוספתא דנדה פר"ד והובא לעיל ז'. עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'. וכן איתא שם אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא יעוי"ש. וה"נ כל זמן שלא העגיל הנפל כראש פיקה של ערב אין עליו תורת נבילה, אלא דינו כפירשא בעלמא. ג אבל ע"כ אין להעמיס כן בפירש"י דהרי פירש להדיא דנגע בפנים וזהו גם דעת התוס', וכן פירש הרמב"ן בהלכות בכורות. - וא"כ קשה טובא כדלעיל. ד והנה הרמב"ם בפר"ד מבכורות הי"ג כתב וז"ל בהמה שיצאה מליאה ובאה ריקנית, הבא אחר כן בכור מספק, שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה, ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב עכ"ל, מבואר שדעת הרמב"ם לפרש דהא דאיתא בסוגיא הכא של בהמה לא קאי לענין טומאה, רק זה קאי לענין לפטור מבכורה. - וע"כ שהוא מטעם זה דהוקשה להרמב"ם דאין לפרש לענין טומאה דע"כ ליתא לטומאה בשנגע בפנים גם אפילו באופן שהעגיל כפיקה של ערב, והוא מכח הק"ו המבואר בש"ס. וכן כתב הריט"א. והנה הראב"ד בהשגה שם כתב וז"ל א"א דגרסינן בבכורות וכו' ועיקרא דמילתא על האי מתניתין דאהלות אין לנפלים וכו' יועי"ש. וע"כ כוונתו דעיקרא דמילתא לענין טומאה מיירי, וזהו בפירושם של רש"י ותוס' ורמב"ן. והיינו כי זהו פשטות הסוגיא דלענין טומאה מיירי. ה והנה יש לעיין איזה הכרח הי' להרמב"ם לפרש דלענין לפטור מבכורה מיירי. - ואם בשביל הקושיא שכתבנו לעיל דהלא הק"ו מלמדנו דגם בשהעגיל ראש כפיקה אין לו טומאת נבילות. הנה משום זה לא איריא והרי שפיר יש לפרש לענין אם יצא לחוץ דבזה ליכא ק"ו, וזה תליא בהעגיל ראש כפיקה וכמו שכתבו התוס' חיצוניות. - והיינו כמו שביארנו דמקודם שהעגיל ראש כפיקה תורת פירשא עליו. ו אבל יש לומר דע"כ אין לומר דנפל שאין ראשו כפיקה של ערב דינו כפירשא ואינו מטמא, דהרי מצינו בחולין פ"ט ע"ב בהא דתנן על אלו הטומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת, וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כש"כ, ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין, יעוי"ש. מבואר דאפילו בנפל כזה, ומ"מ יש בו טומאה. (ואולי יש לחלק בין אדם לבהמה). ומזה יש להעיר גם על התוס' חיצוניות שפירשו דמיירי ביצא לחוץ, דאין בו טומאת מגע בשאין בו כדי שיעגיל ראשו כפיקה. - דזה תמוה. - וממילא אין להקשות על הרמב"ם מדוע לא פירש באופן זה. ועי' לקמן כ"ג בתוס' ד"ה הניחא. . ז והנה מחויבין אנחנו למשכוני נפשין שלא לומר דרש"י ותוס' והראב"ד והרמב"ן שהם טועים ח"ו בדבר משנה. - לזאת נראה לומר דמפרשים באופן שיצא ראשו של הנפל לחוץ, דאז דינו כילוד ואינו ניתר מה שבפנים בשחיטת האם, וזהו ע"כ הביאור ששנה התנא הנפלים דהיינו דמיירי שיצא לכהפ"ח הראש שבזה נקרא נפל, והגוף נשאר בפנים ושוב אין לו היתר בשחיטה. - ואז הדין דאם הראש הוא כראשו של פיקה של ערב. - שוב אין למה שבפנים תורת טומאה בלועה, והיינו שחתכו הראש ולא נגע בראש אלא נגע מה שבפנים, והיינו מפני שאנו דנין כאילו יצא לגמרי בחוץ מפני חשיבותו של הראש. - משא"כ בשאין בראשו כפיקה של ערב. אין להנפל חשיבות של יציאה להיות דנין בזה כאילו יצא לחוץ גם מה שבפנים. - ותורת טומאה בלועה עליו. - ואעפ"י שלענין היתר שחיטה דינו כאילו יצא לחוץ ולא קרינן בזה כל אשר בבהמה תאכלו. - אמנם לענין טומאה בלועה נקרא זה בלועה.- והסברא בזה פשוטה דלענין היתר שחיטה שהוא דבר חיוב. אין בכח המתיר לפעול היתר, משא"כ לענין טומאה שהוא דבר שלילי. - בלא התחדשות המעשה. - שפיר דין טומאה בלועה עליו, כיון שבאמת בלוע הוא בגוף הבהמה. - אמנם בשיש בראשו כפיקה של ערב שזהו חשיבות גם לנפל להיות דינו כילוד ממש. - ואז אנו דנין כאילו יצא לגמרי וכמו שאמרו רבותינו במקום אחד גופא בתר רישא גרירא, וכיון שיש להנפל הזה חשיבות דהראש שיצא לחוץ. - הנה גם מה שבפנים יצא מתורת בלוע להיות דינו בטומאה בלועה. כן נראה דביאור סברת ושיטת רבותינו ז"ל. - ולפי"ז יש להבין מדוע נאיד הרמב"ם מפירוש זה שזהו פשטות הסוגיא דמיירי הא דבהמה לענין טומאה, וזהו הפירוש בהשגה של הראב"ד דפשטות הסוגיא לא מיירי לענין בכורה. ח ונראה בסברת הרמב"ם דכיון דלענין שחיטה הרי זה כילוד גם מה שבפנים. - וזהו אפילו בשאין בראשה כפיקה של ערב. - להכי יצא גם מתורת טומאה בלועה. - וזה למד הרמב"ם מרב שדן בזה ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא הועיל לו לטהורי מידי נבלה. - ולכאורה למה לן