מצח אהרן חלק א צט

צריכים כפרה, וזהו הטעם מ"ש התנא, הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, ואין שום אמתלא לאדם לומר שלא למד הדין, או למד ושכח, שזה עולה כזדון וכנ"ל

ובדברנו אלה נוכל לסתום פיות המשטינים, ומקטרגים על הסייגים והנדרים שעשו חז"ל, דבשלמא אם היה השכועו"נ רצוניי אז היה אפשר מקום לומר כן, דבלא הסייגים טוב יותר מחמת שתי הטענות, א) כיון דעיקר השכר הוא מחמת קבלת העול, וא"כ בלא הסייג הוי קבלת העול גדול ביותר, דכאשר יקרב ממש להעבירה ובכ"ז יסור ממנה, אז גדול כח כבישת יצרו ביותר מן האיש אשר עומד מרחוק ומוגדר בכמה סייגים הרחק מן העבירה, ב) דגם אם בפעם מן הפעמים וכשל עי"ז שיתקרב להעון וינוצח במלחמתו, אין ראוי לשום עונש ע"ז, כיון דמחשבתו לטובה היתה, ועיקר העונש הוא רק מחמת פריקת העול, וזה שלא כוון לפרוק העול, רק אדרבה כונתו לטובה היתה. לא יגיע לו שום עונש, אבל לפמ"ש והוכחנו בראיות חזקות דשכועו"נ טבעים המה א"כ בטלה הטענה משני הצדדים, ומאוד הועילו חז"ל בסייגיהם וגדריהם דאם היה מתקרב האדם אל העבירה, אז מסוכן הי' מאוד ליכשל בה, ונפש החוטאת בע"כ תמות בעונה, ולא תוכל להועיל לו האמתלא מה שכוונתו לטובה היתה, להראות גבורה יתירה דכיון דטבעיי הוא לא תועיל בזה במחשבתו הטובה וכיון דסוף סוף נכשל בחטא החטא עצמו ימיתהו, גם הטענה הראשונה, שבלא הסייג יהיה הקבלת עול בשלימות יותר, משום דאז יגדל כח הגבורה, ג"ז ליתא דכיון שהשכר הוא טבעיי, בע"כ לומר דהמעלה של כבישת היצר המוזכר בחז"ל, איננה מעיקרי העבודה דמה איכפת לנו אם עושה זאת בכבישת יצר גדול או קטן, דאטו מי שיתן לו הרופא רעצעפט, ויערב הרעצעפט לכתחילה בדבר מר מאוד, שעי"ז תהיה כבישת יצרו גדולה ביותר שנתרצה ליקח רעצעפט מר, האם בשביל זה יועיל לו הרעצעפט ביותר מאילו היה דבר מתוק דאחרי שטבעיי הוא א"כ כבישת היצר לא יעלה ולא יוריד, וה"נ מחמת שהוכחנו דשכועו"נ העליון הם טבעיים בע"כ לומר דמעלת כבישת היצר הוא רק למעלה בעלמא, ולפי"ז איך נרצה להתקרב אל העבירה בכדי שתהי' כבישת היצר גדולה כיון שאיננה מעקרי העבודה, איך יעלה ע"ד להסתכן עבור זה וגם אם לפעמים ע"י ההתקרבות נכשל בה בפ"כ נקבל הענש, א"כ מאוד מאוד הועילו חז"ל בתקון הגדרים ואין מקום כלל לטענתם משני הצדדים וכנ"ל

אלא שעדיין יש מקום להיצר להסית אותנו ולהוכיח לנו ממקום אחר, שבע"כ העונש לא טבעיי הוא רק רצוניי, דאם באמת טבעיי הוא, תקשה לנו קושיא עצומה, דהנה בטבע הבריאה נראה כי רוב הדברים אשר בכחם ובטבעם סגולה להיטיב לבריות, יש להם כח המושך להמשיך את הבריות אליהם שיהנו מהם, כמו בשמים, ברכם ה' בריח חזק ונעים, או שאר דברים שברכם בטעם מתוק מאוד, והכל בשביל לרבות תאות הבריות אליהם, שיתאוו להנות מהם באשר הנאתם תועיל לבריות, ולהיפך רוב הדברים הארסיים והמזיקים לנפש אוכלם, טעמם מר מאוד, וריחם מוסרח ומושחת מראיהם בכדי שיתרחק האדם מהם באשר התקרבותם והנאתם מסוכן, וכבר כתבו הטבעיים הקדמונים שזה מן הנמנע שהסמים הממיתים יהיה ריחם וטעמם נאות לגוף, וכל מה שימצא שהוא ערב בטעמו ונאות בריחו א"א שיהיה בכלל סמי המות וזהו מחסדיו ית', כי אלו היה לסם המות כח המושך או בטעם או בריח, אז היתה הסכנה גדולה, ולכן בראו ד' בריח מגונה בכדי לגרש את הבריות מהם, וא"כ אם נימא דהעבירות המה ארסיים בטבעם אשר המה בעצמם ממיתים להאדם, מדוע עשה ככה, שכל דבר האסור תאוה הוא לעינים, ויש בו כח המושך את האדם להיות לו תשוקה יתירה לעשותו, עד שרק ע"י התגברות עצומה יוכל איש המצויין ביותר לכבוש את יצרו, ואם בחיי הגוף שמיתתו אין מיתת עולם, חס הקב"ה על האדם לבראות כל סמים ממיתים בריח מגונה ובטעם מר, כ"ש בחיי הנפש שהיה