מצח אהרן חלק א ק

צריך להיות כן, אשר כל דבר האסור יהי' משוקץ ומתועב בעיני האדם ז אלא בע"כ שהעונש והשכר הוא רצוניי על קבלת העול, ואם לא היה להאדם שום תאוה ונטיה לבחור ברע לא היה מגיע שום שכר על עשיית המצות ומניעת העון באשר אין בזה שום קבלת עול ולכן בהכרח היה להמתיק את הדבר האסור ולגרות התאוה באדם ולהיפך למאס את מעשי המצות בעיניו, דאז בעשותו איזה מצוה או ימנע מאיזה עון יש בזה כבישת היצר וקבלת העול, ובאשר שמזה ראיה שהעונש רצוניי הוא, א"כ חוזר וניעור קושיא הראשונה, גדרים וסייגים למה דבלא הסייג יהי' השכר עוד יותר ע"י שיתקרב להעון עצמו וכנ"ל

אמנם כאשר נתבונן נראה שלא עתה בלבד עומד השטן הוא היצה"ר להסית אותנו בטענה הזאת לפרוץ הגדרים ולהרוס הסייגים, כי גם סמאל הראשון שהוא הנחש, עמד להסית את חוה אמנו בטענה הזאת, וזה גופא היה הוכוח בין הנחש וחוה, דהנה הקב"ה אמר, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והקשינו דהאי "ממנו" בתרא מיותר, אלא דהקב"ה רמז בזה לחוה כי העונש טבעיי הוא ונמשך מן העבירה עצמה, ויהי' בזה פי' הכתוב כן, כי ביום אכלך, אז ממנו מות תמות, כלומר שהמיתה יוצאת מן העץ גופא, ובאשר רמז לה הקב"ה כי העונש טבעיי הוא א"כ ממילא מובן שגם הנגיעה וההתקרבות אל העץ ג"כ אסור, ואף שהקב"ה לא צוה כ"א על האכילה, מ"מ מחמת שהדבר ארסיי הוא בטבעו, צריך האדם להתרחק ממנו בכמה גדרים, כי פן חלילה ע"י התקרבות הנגיעה יכשל ויבוא לאוכלו ואז לא יהיה שום אמתלא להנצל מן עונש, ולכן התרחקה חוה מן העץ וסחור סחור להעץ לא קרבה, אמנם הנחש כאשר רצה להכשילה, לא יכול להסיתה על האכילה ממש, באשר זה יצא מפורש מפי הקב"ה לאסור, ובודאי לא תשמע חוה כלל לדבריו, רק על הנגיעה שזה לא אסר הקב"ה, וחוה מעצמה עשתה כן, ע"ז בא הנחש להסיתה, ואמר לה שאינו יודע כלל מדוע תתרחק ממנו, ואמר, "אף כי אמר אלקים" פי' אף שזה אמת שאלקים צוה על העץ, אבל הוא לא אמר כ"א לא תאכלו מכל עץ הגן" ולא הזהירך כ"א על האכילה, ועל הנגיעה לא הזהירך כלל, וא"כ מדוע תוסיף מעצמך ותירא אף לנגוע בו, גם ע"י תבות "מכל עץ הגן" שאמר הנחש, הוסיף עוד טיפה של מרה לרמז לה שאף אם תאכל ממנו לא יגדל החטא, והוא ע"ד לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, ובאשר הקב"ה אסר לפניך כל עץ הגן ולא הניח לפניך שום עץ שתוכל ליהנות ממנו, א"כ אף אם תעבור על האזהרה ג"כ לא יגדל החטא, ואמנם חוה באה לדחות שתי טענותיו, א) הלא מפרי עץ הגן אכל נאכל, כי כל האילנות הטובים הנמצאים בתוך הגן לא מנע ממנו לאוכלם, רק זה העץ היחידי אסר עלינו, וא"כ איננו עוד בכלל כי ירעב כו', וטענתך השניה, שהוא לא צוה כ"א על האכילה, ג"ז אינו, כי הלא, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו' ובאשר האי ממנו מיותר, בע"כ שבא לרמז כי העונש טבעיי הוא, והמיתה נמשכת מן העץ גופא, וא"כ מעצמו מובן אשר גם "ולא תגעו בו" ואף שבנגיעה עצמה אין בה איסור, אכן "פן תמותון" כי באשר העונש טבעיי צריך האדם להתרחק מן האיסור ע"י כמה סייגים וסחור סחור להאיסור לא יקרב, דאם יתקרב, יוכל להכשל באיסור גופא ואז אין תרופה למכתו, הנחש ששמע כי האשה הבינה מייתורא דממנו כי העונש טבעיי, בא לדחות טענתה באומרו "לא מות תמותון" כלומר אל תחשוב כזה כי המיתה תגיע ממילא מן העון עצמו, לא ע"י רצון הגוזר, כי באמת העונש רצוניי הוא עבור פריקות העול, ואל תטעה כלל לחשוב כזה שהעץ הדעת ארסיי הוא לנפש בטבעו ומשו"ה הזהירך על אכילתו, רק להיפך, "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם" פי' אם אך תאכלו מנו ותטעמו טוב פריו אז "ממנו" יתגבר אצלכם התאוה שלא תרצו לאכול שום פרי כ"א ממנו בלבד, באשר הוא הטוב ומובחר