מצח אהרן חלק א צו

דרוש יד (ב' לשבת תשובה)

את הברכה אשר תשמעו, אמר הקב"ה שמעו לי שאין אדם שומע לי ומפסיד רבנן אמרי יש שומע ומפסיד, כיצד אדה"ר שמע לאשתו והפסיד מניין שנאמר (בראשית ג') ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך, א"ר יצחק למה"ד למלך שאמר לעבדו אל תטעום דבר עד שאבוא מן המרחץ, אמרה לו אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יצטרך לבקש אח"כ ליתן מלח או מורייס בא המלך ומצאו מטעם בשפתותיו, א"ל המלך לא אמרת לך אל תאכל ואכלת, א"ל מארי, שפחתך נתנה לי, א"ל המלך ולשפחתי שמעת יותר ממני כו' כך א"ל הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?, א"ל מארי, הרי שפחתך נתנה לי שנא' ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי גו', א"ל ולחוה שמעת יותר ממני? מיד נטרד שנאמר ויגרש את האדם גו' הרי ששמע לאשתו והפסיד ע"כ.(מדרש רבה פ' ראה)

כל העובר על המדרש הזה יעמוד כמשתומם להבין דברי חכמים וחידותם, א) מה ראה להאריך בזה להביא המשל ומה הוסיף המשל בזה האם בלא משל לא יכול להוכיח כונתו דיש שומע ומפסיד הא מן עובדא דאדה"ר שפיר מוכח כן, ב) הא המשל אינו דומה כלל להנמשל, דבמשל יספר כי השפחה באומרה לטעום התבשיל, לא כונה בזה לעבור רצון המלך, רק להיפך לטובת המלך בכדי שלא יחסר מלח או מורייס בתבשיל המלך, וא"כ שפיר היה מקום הוראת היתר בזה לומר שעל דעת כן לא צוה המלך שלא לטעום, אבל במעשה דאדה"ר, דאמרה לו חוה להדיא לעבור על צווי ית', לאכול מן העץ אשר ה' צוה שלא יאכל ממנו, וא"כ איזה הוראת היתר היה לאדם לשמוע לקול אשתו אמנם כאשר נתבונן על דקדוקי הכתובים במעשה דאדה"ר, גם הוכוח שהיה בין הנחש וחוה, או נראה שגם שם הסיתם הנחש בטענה כזו לאמר אשר עוד למצוה יחשב להם אם יאכלו מן העץ, דז"ל הכתובים, ויצו ה' על האדם גו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כפל שתי פעמים מלת "ממנו", והנחש היה ערום מכל חית השדה גו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, חסר הבנה לגמרי, באיזה אמתלא רצה הנחש להסיתה לעבור על מה שצוה הקב"ה מפורש? ובתשובת האשה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, העירו הקדמונים בזה, על אשר הוסיפה מדעתה אזהרת הנגיעה אשר השי"ת לא הזהיר אלא על האכילה בלבד. ובסוף ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו' ותקח מפריו ותאכל, מאוד יפלא, מה נתחדש לה כעת לשמוע בקול הנחש, מפני שהאילן תאוה הוא לעינים

ואען ואומר! כי וכוח הנחש עם האשה היה ממש כעין הוכוח והשאלה אשר ישאלו אנשים המתפלספים החפשים בדעותיהם מה צורך הוא לכל הסייגים שגדרו חז"ל את דיני התורה בכמה מיני גדרים וסייגים? הלא לפי הכלל אשר כלל בן הא הא במתני' דאבות "לפום צערא אגרא" וכן אמר התנא איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד) א"כ בודאי כל מה שיוסיף האדם להגביר חיילים נגד יצרו המסיתו לחטוא ויכבשנו בכח גדול, לעומת זה יגדל שכרו ביותר, ואינו דומה כח הגבור אשר יטמין עצמו במחבואות ומבקש תחבולות איך להנצל מיד האויב לבל ישיגנו ולא יתראה עמו פנים, להגבור העומד מול אויבו ביד רמה ובכח גדול ינצחנו, וזה האיש אשר ירא לגשת אל יצרו הרע להאבק עמו ולנצחו, רק יחביא עצמו ממנו ולא יקרב לעשות אפי' דברים המותרים פן יפגענו היצר, הכי נוכל לדמותו לאיש אשר לא יבקש