מצח אהרן חלק א צא

ואדם שאין לו פרוטה במה לקנות וגם הוא רוצה לקיים המצוה, מה הוא עושה, הולך וגונב או גוזל פרי בכדי לקיים המצוה, ואף שזה האיש יודע חומר איסור גזילה, מ"מ יורה היתר לנפשו אשר לא יענישנו ה' ע"ז, באשר לא יגנוב בכדי למלאות תאות נפשו, רק לצורך מצוה, וא"כ חטא הגנבה יתכפר בשכר המצוה שיברך עליהם, ובאמת מי שיחשוב כזאת גדול עונו מנשוא עוד יותר מגניבה אחרת, כי לדעתו הנפסדה שחטא הגניבה יתוקן ע"י המצוה, בע"כ שסובר אשר נשמתו איננה טהורה וא"כ אין לך מבזה השם יותר מזה, וזה פי', בוצע ברך, כלו' לא יגזול לצורך הנאתו רק בוצע הוא כדי לברך לד', איש כזה נאץ ה'' האי נאץ, לשון בזוי הוא כי אין מבזה השם יותר ממי שחושב אשר החטא יתוקן ע"י המצוה וכמ"ש לעיל

ולפמ"ש יתבאר אל נכון סדר הפרשיות בפ' תצא, פרשה ראשונה מענין יפת תאר וראית בשביה אשת יפ"ת, ב) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ג) פרשת הן סורר ומורה, ד) כי יהיה באיש חטא משפט מות וגו', ה) פרשת השבת אבידה, לא תראה גו', ו) פרשת טעינה לא תראה שור אחיך גו' הקם תקים עמו, ובפ' זו מסיים לא יהיה כלי גבר גו' כי תועבת ה' כל עושי אלה, והנה אם נאמר שזה שמסיים, כי תועבת ה' כל עושי אלה, לא קאי אלא על הלאו דלא יהיה כלי גבר קשה מלת "כל עושי" דמשמע שמרבה כמה דברים, ועוד משמעות "אלה" לשון רבים הוא, ולא הול"ל כ"א תועבת ה' עושה זאת, ובע"כ דקאי על כל פרשיות הקודמות ג"כ, ומשו"ה כתב "כל" אלא דגם אי נימא כן קשה דהא השבת אבידה ופריקה וטעינה הכתובות בפרשיות הקודמות מ"ע הם שמחויב האדם לעשותם ואיך נוכל לאמר שתועבת ה' הוא העושה כן, אמנם לדברנו יבואר, דהנה בסמיכות פרשיות אלו ידוע מה שארז"ל הובא ברש"י על מקומו, דאם נשא אשה יפ"ת, סופו שישנאנה, וכיון שיהיה לו אשה שנואה סופו להוליד ממנה בן סורר מחויב מיתת ב"ד, לכך נסמכה פרשה כי יהיה באיש חטא משפט מות, נראה מדרשתם אשר משו"ה נסמכו פרשיות אלו להגדיל חומר העון של אשה יפ"ת ואשר יצמח מזה לבסוף, כי עי"ז יוליד בנים שאינם מהוגנים שיחויבו מיתת ב"ד, וכ"ז יצא ממה שנתן איש עינו ביפ"ת, והנה באמת יש מקום לאדם להתפלא ע"ז מדוע החמירה התורה כ"כ באיסור יפ"ת? והלא אדרבה עוד למצוה יתחשב לו זאת, כי איש מישראל, העובד את אלקי השמים, חוסה הוא תחת צל כנפי השכינה, ואומות הקדמונים אשר גם המה מעשי ידיו של הקב"ה, ע"י שעבדו לאלילים היו אבודים מתחת צל כנפיו, ואיש הזה אשר לקח בשביה אשת יפ"ת והביאה לתוך ביתו וגייר אותה אין לך משיב אבידה גדול מזה, באשר הסיר נפש אחת מהבלי העולם להביאה תחת כנפי השכינה, ובאשר באמת השבת אבידה מצוה היא, א"כ למה יאמר כי לא טוב עשיתי בקחתי את היפ"ת, ואם חשקתי בה להנאתי יצא הפסד עבירה זאת בשכר המצוה אשר קניתי נפש לד' וקיימתי בזה מצות השבת אבידה, אלא מדאסרה התורה יפ"ת מסתמא אין שום מצוה להשיב אבידה לבעליה, וזה סמך הכ' לא תראה חמור אחיך תועה בדרך גו' השב תשיבם, פי' השבת אבידה מצוה הוא גם בבהמה טמאה וכ"ש באדם, ועוד יוכל האדם להתפעל על האיסור של יפ"ת, הן התורה מזהרת אותנו על מצות טעינה לסייע לטעון על חמורו בעת שיוצרך לזה, וטעם מצוה זאת הוא מפני צערא דמרא שצריך לשהות שם וכמ"ש (ב"מ דל"א) הרי חזינן שהתורה הקפידה על צער האדם בדבר מועט כזה, א"כ מדוע החמירה תורה באיסור יפ"ת, הלא בעת שהיתה בגיותה ועובדת לאלילים כפי מנהג אומות הקדמונים, לא היתה מדרגת חיותה גדול כ"כ, דאם היתה בסכנה לא היה רשאי ישראל לחלל שבת בכדי להצילה, ואמנם עתה כאשר קרבתי אותה תחת כנפי השכינה, מוזהרים כל ישראל לקיים בה "וחי אחיך" לפרנסה ולהאכילה, ומצב חיותה נתעלה כ"כ באופן שכל התורה ניתנה לדחות עבור ספק פקוח נפשה, ואם התורה חסה על צער מועט דאדם, א"כ