מצח אהרן חלק א פה

חלילה, אז כל חיל הצבה בסכנה, ולכן הכנתו לקרב ומלבושיו האיומים יפחידון ויחרידון את כל החיל אשר ברגליו

אחי היקרים! כולנו קבלנו פאוויעסטקעס לעמוד היום במלחמה עם הצר הצורר אותנו הוא השטן והמ"ה, וכל איש אשר רק מעט מוח בקדקדו יבין את הסכנה שעומד בה בשעות אלו, באשר בהן ישפט לחיים ולמות, ואף אם לב אבן בקרבו איך יתאפק מלבכות בעת שהחרב תלויה כנגדו ובכ"ז הלא מחשים אתם, ושום אנחה לא תתפרץ מלבכם, והסבה לזה כי טח עינינו מראות את גודל הסכנה באשר דבר הסמוי מן העין הוא וכקטנים נחשבנו בעניני השכל, אכן מה תאמרו כעת, הלא תראו בעיניכם שכבר לבשתי בגדי השרד, הוא הקיטל הלבן, וגם הכלי זיין בידי, הוא השופר הקדוש, ונפרדתי מכם אחי היקרים, לעלות למקום המערכה היא הבימה, אשר במקום הזה צריך אנכי להלחם כעת עם המשחית הגדול, ואפי' אם לא היה הדבר נוגע כ"א לעצמי בלבד, הייתם צריכים ג"כ להשתתף בצערי, כי מי יוכל להתאפק מלבכות בראותו חבירו עומד חגור בכלי זיינו להלחם בעד נפשו, ומכל שכן בעת אשר גם לכלכם נוגעת הסכנה, כי בכת השופר אשר בידי, צריך אנכי להציל אתכם שלא ישלוט באחד מעדתנו חרב של מ"ה בשנה הזאת, ושלא ינזק אחד מכם לא בגופו ולא בממונו חלילה ואם אכשל במלחמה חלילה מי יודע מה יהיה אחריתכם, ואתם מחשים, קרעו סגור לבכם ומכח דמעת עיניכם שחדו בעדי ואז ע"י זכות הרבים אזכה לסתום פי הקטגור, בעז"ה

כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה ל"א), הנה אף שלפי פשט הפשוט ג"כ לא יפלא הדבר בעינינו מה קול החרדה מאמנו רחל, כי הלא אם אשה שיש לה עשרה בנים, אשר ילדתם כסדרן וגם לא בקושי לידה, ולא הי' לה צער מההריון ולא מהלידה, בכ"ז תרחם על פרי בטנה, כאשר יפרד ממנה בן אחד לילך למרחקים אשר אין תקוה לראותו עוד, תבכה תמרורים ע"ז, וביותר כאשר יגיעו ימי החגים והמועדים תשב אצל שולחנה ודמעתה על לחיה בזכרה איה איפוא בנה הנודד, ואף כי יש לה גם על שולחנה עוד תשעה בנים, וגם הבן הנודד במקום שהוא לא יעבוד עבודת פרך כי הלך שמה מדעתו ומרצונו ויצבור הון כעפר, מ"מ בטבע של אם רחמניה כי קשה לפניה פרידתה מפרי בטנה, ומה מאוד תגדל הדאגה והבכיה בעת שהבן לא יצא מרצונו רק נלקח בשבי לעבוד עבודת פרך אז אין קץ לתמרורי האם בהעלותה על לבה מצב בנה האומלל, וא"כ איפוא שערו בנפשכם, אשה אשר כמה שנים היתה עקרה, והוכרחה לעשות אפיראציעס ולחתוך בבשרה, כן לשתות סמים חריפים ומרים עד אשר אחר רוב עמל וצרות ורוב בכיה ותחנונים זכתה להריון, ואח"כ בעת הלידה סבלה ג"כ יסורים גדולים עד שכפשע היה בינת ובין המות, ולאחר כל אלה היסורים והמכאובים שהיו. לה מהריון ולידה וגדולו, נלקח בנה לשבי ונשלח למרחקים לעבוד עבודות פרך מחמת איזה עלילה, האם יש מכאוב כמכאוב האם האומללה? ל כן היה גם אצל אמנו רחל, היא היתה עקרה, כמה בכיות וכמה תפלות שפכה לד' לבקש ממנו בן כמ"ש הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל' א') ואח"כ כאשר הגיע עתה לדת את בנימין, סבלה מכאובים עד שיצתה נשמתה, ואחר כ"ז נלקחו ממנה בניה ונשלחו לגולה לסבול רעות רבות וצרות ולא נשאר אצלה אפי' מי שידפוק על דלתי קברה, האם נוכל להתפלא עוד על גודל צעקתה אשר תצעק ותבכה תמרורים ע"ז. ואמנם בכ"ז לא נוכל לפרש שהבכיה הוא עבור זה, דא"כ היה צריך לכתוב "כי אינם" בלשון רבים, כמו שפתח "מאנה להנחם על בניה", ולכן לדעתי כונה אחרת בזה

ויבואר בהקדם מה שהקשו האחרונים, הן הגר"א ז"ל הביא ראיה שאסור לבכות בר"ה ממקרא מפורש (נחמיה א') ויאמר נחמיה וגו' היום קדוש הוא לד' אל תתאבלו ואל תבכו, ובדברי כל בעלי מוסר מצינו ההיפך כי הם מצוים ומעוררים לבכות,